ראיתי אותה, הוא התנשם והתנשף בכבדות.
הוא בדק שוב מאחוריו בכדי לוודא שאין שם אף אחד, המסדרון היה
ארוך וחשוך. מנורת ניאון קטנה הבהבה לסרוגין.
לא היה שם מאומה. הבניין היה שקט למדי.
אבל הוא עדיין פחד, היא רודפת אותי...
הוא נכנס פנימה, סגר אחריו את הדלת ונעל אותה פעמיים - רק כדי
לוודא.

הוא החליט לעבור דרך החורשה - כדי לקצר את הדרך.
החושך גרם לעצים הגבוהים להיראות מפלצתיים.
הצלליות ריצדו על האדמה הרטובה.
משב רוח קר פיזר את שערו הארוך והרטוב.
הבזק של ברק. רעם חזק הרעיד את האדמה.
ענפי העצים העשירים בעלים, מתנופפים בסערה.
בעזרתו של ההבזק הקצר הוא ראה דמות עומדת בערך עשרים מטר
מאחוריו, ועם הברק גם הדמות נעלמה. לא נותר דבר מלבד חושך.
בהלה אחזה בקרביו והוא החיש את צעדיו, מביט אחורה מדי פעם.
שוב ברק והוא ראה את הדמות מתקדמת אחריו, ידה הימנית שלוחה
קדימה.
ואז היא נעלמה שוב. הוא התחיל לרוץ.
מביט אחורה מדי פעם. מעליו געש הרעם.
משתדל גם לשים לב לדרך; מעידה. הוא נפל על כפות ידיו. האדמה
הייתה בוצית ורטובה והוא הרים את עצמו במהירות ככל שהיה יכול.
הרוח שרקה וענפי העצים התנועעו, ובעלטה הם נראו כידיים
נוראיות, אצבעות כציפורניים חדות.
הוא הרגיש יד קפואה נוגעת ברכות בגבו והחליק על הקרקע...
הוא הסב את מבטו לאחור, שכוב על הבוץ הסמיך ואז משהו ריחף
מעליו בענן שחור.
הברק חשף את פנייה רק לרגע, אך זה הספיק בכדי לגרום ללבו כמעט
להתפוצץ מפחד.
נפלטה צעקה מגרונו והוא מיהר וקם על רגליו, ורץ מהר יותר מכפי
שרץ אי-פעם.
זאת הייתה היא...
היא חזרה.

החדר המרכזי אליו נכנס היה שרוי בעלטה.
בדרך כלל הוא אהב את החושך, אבל הפעם פיטר חשש מלהישאר לבדו
בחשכה.
הוא גישש באפלה ומצא את המתג.
אור קלוש הבהב חלושות כפעימות לב ואז נדלק.

הקירות היו עטופים בטפטים ירוקים מתקלפים.
על הקיר מולו היה תלוי הדפס -
'ניצי הלילה' מאת אדוארד הופר, ציור שמן על בד מתחילת שנות
ה-40, שעבור פיטר תמיד
סימל בדידות וניכור.
מתחתיו היה שולחן כבד עשוי מעץ אלון עתיק.
משמאל לשולחן - מיטה עטופה בסדינים נקיים ולידה מראה מעוטרת
במסגרת מתכת ויקטוריאנית.
על המיטה, ליד הכרית, היה מונח ספר, 'שק של עצמות' מאת סטיבן
קינג -
דרמה רדופת רוחות רפאים שפיטר מאוד אהב לקרוא בפעם הראשונה,
ועכשיו הוא קורא שוב כדי לשחזר את ההרגשה הקסומה.
הוא בדיוק הגיע לקטע שאותו מאוד אהב -
חלום הזוי על גדות אגם אפל.
מימין לדלת הכניסה הייתה דלת הפתוחה אל תוך האפלה
הקודרת של חדר האמבטיה.
וליד הדלת היו כמה מדפים מלאים בספרים ישנים ומאובקים.

הוא ניגש למראה והביט על צדה השמאלי.
על המראה הייתה דבוקה תמונתה, כפי שנראתה פעם.
קטרינה... היה לה שיער שחור בגובה הכתפיים,
ועיניים אפורות בורקות.
בתמונה היא חייכה מן חיוך לבבי שהעביר בגופו צמרמורת עמוקה.
הוא נזכר במה שראה קודם לכן בחורשה.
ככה בערך היא נראתה, אבל זה לא יכול להיות.
זה לא יכול להיות שזאת באמת היא...
פיטר הוריד את בגדיו וזרק אותם על הכיסא הקרוב ביותר.
אור ניאון נדלק והאיר חלושות את הקירות הכחולים של חדר
האמבטיה.
המים זרמו ושטפו ממנו את כל הבוץ והלכלוך.
מחשבותיו נשטפו ממנו הלאה אל רגעים קסומים יותר, בחזרה אל
קטרינה.

רחש דפדוף דפים. היא הרימה את מבטה מהספר, שפתיה התעצבו לחיוך
קטן.
"על מה אתה מסתכל?" היא בחנה את הבעת פניו.
"אני אוהב להסתכל עלייך כשאת קוראת...
את כל-כך מרוכזת ושקועה בספר, ויש לך מעין הבעות פנים של הרהור
בצורה הכי חמודה שאי-פעם ראיתי".
קטרינה הניחה בעדינות קלף ששימש לה כסימניה בין שני הדפים
ובזהירות סגרה את הספר.
"תכף אני אראה לך כמה הבעות פנים אני יכולה ליצור..."
היא הפילה אותו על המיטה וזינקה עליו.

זרם המים נפסק. פיטר התעטף במגבת ויצא לכיוון המיטה.
אור הניאון כבה.
הוא לבש בגדים מחממים ואז קם אל עבר המראה.
הוא לקח את התמונה של קטרינה,
הביט בה מקרוב ואז אימץ אותה אל לבו.
השמיכה הייתה חמימה ונעימה. הגשם נקש בחוזקה על החלון.

קטרינה עמדה על הרציף ליד האגם. גשם כבד ירד על שניהם.
היא לבשה חולצה אפורה מעל בגד הים שלה ומכנסי פוטר שחורים,
ושניהם היו ספוגים במים. היא חייכה חיוך ממזרי.
"על מה אתה מסתכל, פיטר?" היא שאלה בתמימות לועגת.
הוא התקרב אליה, "קטי..." הוא לחש. "אני צריך אותך,
אני רוצה אותך..."
"אם אתה כל-כך רוצה אותי, למה לא יכולת להציל אותי?"
חיוכה התרחב עוד יותר.
"אתה ילד גדול, פיטר, אתה כבר צריך להיות אחראי למעשים שלך".
אישונייה התרחבו.
היא צעדה באיטיות אחורה,
לכיוון המים הגועשים בעוד הרציף עולה על גדותיו.
"קטי, חכי!" פיטר התקדם לעברה בזהירות. אל תלכי...
מבטה נהייה קודר, גבותיה הצטופפו, היא כבר לא חייכה, בעוד קולה
הפך לתרעומת מפחידה, קול שכלל לא נשמע כקולה שלה.
"תכף אני אראה לך כמה הבעות פנים אני יכולה ליצור..."
ואז היא נפלה אחורה אל תוך המים הגועשים ופיטר זינק אחריה.
הגשם הכבד לא נתן לו לראות דבר. הוא מצא את עצמו בחורשה,
קטרינה בזרועותיו חסרת רוח חיים,
בתוך שלולית בוץ, והגשם מכה בהם ובאדמה בחוזקה.
"אוו, פיטר..." נשמעה לחישה עדינה וארוכה.
הוא שכב במיטה ומעליו באוויר ריחפה קטרינה, מבט עצב היה נסוך
על פנייה.
ואז היא ריחפה עוד מעלה כלפי התקרה ונמוגה כלא הייתה.

פיטר ניגב דמעות מעיניו והביט סביבו בחדר;
קטרינה לא הייתה שם.
הוא קם מהמיטה. התמונה שלה הייתה עדיין בידו.
הוא יישר אותה והניחה על השולחן בדרך לחדר האמבטיה.
אור הניאון לא פעל. הפסקת חשמל, דווקא עכשיו.
פיטר נתן למים לזרום, ואז שטף את פניו.
הוא הביט במראה ולרגע נבהל כשחשב שראה מאחוריו את...
קטרינה?
כשיצא מחדר האמבטיה, הוא לבסוף ראה אותה.
זוהרת באור לבן-כחלחל.
היא עמדה-ריחפה ליד התמונה שהשאיר על השולחן.
פנייה היו יפות אף יותר מכפי שזכר אותן.

זכרונות של קטרינה;
הוא החזיק אותה חזק, הוא לא רצה לעזוב אותה, לא ברגעיה
האחרונים.
קטרינה שכבה על ברכיו, ראשה שעון על זרועו. הגשם ירד בכבדות.
שיערה השחור היה רטוב מדם וכיסה את צד פנייה.
עין אפורה ומבולבלת הביטה לכמה כיוונים שונים והתקשתה להיאחז
ולהביט בפניו.
"הו,  קטי, קטי, קטי... תישארי איתי... בבקשה... אל תלכי..."
היא רעדה בזרועותיו...
לאוזניו הגיע קולה השברירי,
"אני אחזור אלייך...פיטר... אני אחזור..."
הוא נשאר איתה שם עד שגופה פסק מלרעוד.

הם עמדו והביטו אחד בעיני השני.
"התגעגעתי", היא לחשה.
הוא שתק. הגשם טפטף בחוזקה על החלון.
"חיכיתי הרבה זמן לרגע הזה", היא הפצירה בו בעיניה האפורות.
היא חייכה אליו מבעד לבוהק הלבן-כחלחל.
הוא חייך אליה מבעד לדמעותיו. "קטי, חזרת אליי..."
מבטה נהייה קודר. היא כבר לא חייכה.
"לא פיטר, באתי לקחת אותך", עיניה ברקו.
קולה גבר והדהד ברחבי החדר, "כדי שתהייה שלי, רק שלי, לעד..."
הוא פלט בבלבול, "מה -?" ולפני שהספיק לעשות משהו, קטרינה
ריחפה קדימה במהירות, ועברה דרכו.
גופו של פיטר נחת על הרצפה, חסר רוח חיים.