שביל לבנים, צהובות, גדולות, מצדדיו חושך וישנו ריח כזה...
חזק, של עובש. המשכתי ללכת קדימה, הייתי בטוחה בעצמי, כמו
תמיד. כל פעם שבא לי החשק להציץ מאחורי הכתף משהו אמר לי לא.
אז המשכתי ללכת.
נו כבר טוטו, בוא.
מידי פעם היו נשמעות צרחות, ונעלמות, כלא היו. והשם שלי הדהד
על קירות בלתי נראים, "דורתי".
ההליכה הזאת כבר די משעממת. טוב, אני מתה והכל, אבל תגוונו
קצת! אני אמורה לפחד?...
איפה המלאכים, אנשי גיהנום קטנים...עו"ד? לעזאזל. חח, עזאזל.
סוף סוף מצאתי קונוטציה מתאימה באמת למילה הזאת.
נו כבר טוטו, בוא.
אבל רגע, איפה איש הקש, והאריה ואיש הפח? אולי הם לא מתו? אולי
הייתה תקלה, והכדורים שלהם לא עבדו?
אני רוצה הביתה, אני רעבה, ואני עייפה, ונמאס לי להיות לבד. נו
טוטו, די להשתרע מאחור, אידיוט. הייתי מעדיפה את חברתה של
חולדה, מאשר את זאת של הכלב. זה עדיף.
לא?
מתאימה לי איזו סיגריה עכשיו. חבל שהחפיסה נמצאת במעיל שלי,
בבית. בבית. אני רוצה הביתה. ואני רוצה סיגריה ונמאס לי מהסו
קולד מוות הזה. חשבתי שיהיה מעניין, אבל בחיי, עדיף שיאכלו
אותך רימות. רימות וחולדות ותולעים. אפילו לחיות עדיף.
אני עדיין רוצה סיגריה. לא, לא רוצה. צריכה.
צריבה בעיניים.
מעניין אם כשמתים אז יש רגשות. אני לא חושבת שאני מתה. אני לא
יודעת מה אני. אולי אני סתם ישנה. כן, כנראה.
עדיין צורב לי, ואני צריכה לבכות. ואני עדיין צריכה סיגריה,
ואוכל ושינה.
נו כבר טוטו, בוא.
חח, האירוניה חוגגת פה. נעליים האדומות.
אני רוצה הביתה.
אני רוצה הביתה.
אני רוצה הביתה.