חיים היה חייב לרוץ. הוא ידע שהם מאחוריו, אך הוא לא ידע עד
כמה הם מאחוריו, ולמעשה גם לא ידע למה הם אחריו. הוא חשב על זה
שאם הם קבוצה גדולה, קיים סיכוי טוב יותר שאחד מהם רץ יותר מהר
ממנו. חיים תהה לעצמו, תוך כדי ריצה קלת רגליים במעלה הסלעים,
איזה תכונות יש לו, לפלוני, אשר מאפשרות לו לרוץ מהר. המילה
'מונוכרומטי' עברה לו בראש. הוא עצר, הסתכל על העננים שמטפסים
באיטיות על ההרים, וגלגל את המילה על שפתיו תוך התנשפויות
מהירות חסרות סדר. המלה צלצלה לו מוכר, אך לא היה לו ברור
מאיפה. כעבור כמה דקות המסוק נחת, והוא מיהר להיכנס אליו.

מן הסתם, עוד לא קרה שהם תפסו את חיים. הייתה להם את ההרגשה
שמישהו עוזר לו, אך הם לא הבינו מי או למה. לא היה ברור להם גם
למה הם רודפים אחריו, אבל דומה שהמרדף הכניס משמעות בחייהם.
ללא המרדף, מה עוד נשאר להם? רוב חברי הקבוצה היו עבריינים
זוטא. לא רוצחים או שאר מרעין בישין, אלא ילדים רעבים שגנבו
לחם או סתם כאלה שהתחצפו לשוטר תנועה. אבל הם לא חשובים.
העובדה שהם היו שם לא מנעה התחצפויות לשוטרי תנועה וילדים
רעבים.

חיים בהה החוצה מחלון המסוק, תוך כדי שהוא מזמזם מחרוזת שירי
יוני בלוך. הוא נשבע לעצמו שלשם הוא לא חוזר. הוא עבר את הגיל,
והוא יגיד לציגלר שהוא עם הסיפור הזה גמר. המילה 'קוהרנטי'
הציפה את ראשו.
"מה הלקסיקון הזה בראש שלי?", חייך לעצמו משועשע חיים, מאושר
מהבדיחה המוצלחת שהמציא.
חיים דמיין לעצמו איך הוא יצעק על ציגלר, שאנשים בגילו כבר
יושבים בבית ומעשנים פייפ והוא ממשיך לעשות דברים בשביל המדינה
שאפילו בן גוריון לא עשה.
"אני אצעק עליו עד שהפופיק ירעד לו!"
באותו רגע, חוט המחשבה של חיים נקטע באבחה, כאשר הוא ראה מסוק
נוסף, באותו צבע, אך באופן מוזר היה נדמה לו כי המדחפים שלו
מסתובבים בכיוון ההפוך. המחשבה האחרונה שעברה לו בראש הייתה,
שלמעשה אין לו מושג מה זה הכיוון הרגיל, אז מה זה ההפוך?

אז המסוקים התאחדו והפכו לאוויר.

מוקדש לפרופ' עמי גלזנר.