החורף השנה הביא איתו עצב.
החושך מביא דיכאון, ובכלל עכשיו כשהכל מחשיך מוקדם, זה משפיע.

כבר הרבה זמן שאני חי באשליות. עוד ועוד מסכות, תירוצים. רק
להתמודד פוחד.
החורף השנה הביא איתו עצב, הביא איתו חשבון נפש.
הכישלון הזה, הבדידות הזאת ,שאני כבר מרגיש הרבה זמן. הרצון
ללכת, להעלם. לא מרפה ממני.
אני כבר לפני הרבה זמן הבנתי שאני שונה מאחרים, אבל בעצם כולם
שונים, אז מיוחד אני לא.
כבר קר ללכת לים, נקודת האור שלי בחיים.
כן... כשעצוב אז בורחים לים, יושבים על איזה שובר גלים, או סתם
רצים בים ריצת לילה ארוכה,
ובסוף אם בא לי אז נכנסים למים. ואיפשהו קצת כואב הלב שזה לבד.

אז מנסים, נפגשים והולכים ביחד לים, ונוגעים, אבל אני מרפה...
זה לא זה...
או שפשוט אני סתם פחדן, כן אני פשוט פחדן. ומנסים שוב לדבר,
והיא כבר רחוקה, ומה זה כבר בעצם משנה.
בחורף שעבר התחלתי לנגן בגיטרה, אני תמיד מחייך כשאני מנגן זה
עושה לי טוב. אז נכון התחלתי בגלך, גרמת לי לאהוב אותך, ואת כל
מה שאת אוהבת, פתחת לי פתח. אז אני מנגן, הרבה רגש אני נותן
בזה, כאילו שזה רגש שהייתי נותן לך, אם היית לוקחת. מנגן לבד,
בלילות של לבד. אז דיברנו בטלפון, ובעצם אין מה להגיד, שאלתי
אם את מנגנת עדיין ובכלל לא הקשבת. פשוט הבנתי שדי, נגמר
המשותף, ונשארתי לבד. אמרתי לך שלום, שיחה שכולה סתם.
אז כן, אני יושב, מחכה שמשהו מדהים פתאום יקרה שמישהו יתקשר.
יושב, והדקות עוברות, עוד שעה ועוד שעה, ואני יושב, עד שאני
פשוט מחליט לכתוב מה שאני מרגיש, כאילו שזה יעזור, כאילו שזה
ישנה. רוצה להאמין אבל יודע את האמת. מחפש עם מי לדבר, אבל לא
מוצא. שואל את עצמי מה יהיה איתי. אבל לא עונה.
אז הייתי נותן הרבה עכשיו כדי לשכב עכשיו על שובר גלים, בליל
כוכבים כשהכל שקט, הייתי מחזיר הכל שלושה חודשים אחורה לאמצע
הקיץ, הייתי מחזיר הכל כמה שנים אחורה, לאמצע הקיץ. לאותו הקיץ
שהסתובבנו ברחובות, לאותו יום שהרטבנו אחד השני כששיחקנו
בבמטרות, לאותו יום שאמרתי שנדבר, ובעצם לא הייתי שם לדבר,
לאותו היום שבמקום להיפגש איתך בתל-אביב ברחתי לים עם סתם
חברים.
אז מתבגרים, ופתאום מסיבות זה כבר די הקטע, ומשתכרים
ומשתוללים. כל השיחות שלנו כל הזמן, המבט החודר שכל הזמן
התבוננתי בך, וכולי תוכניות איך לנשק אותך, אז אני הולך
למסיבות רוקד, לא נהנה, אחר כך נהנה כבר הרבה יותר.
אז יש מסיבה ואני שותה, קונה וודקה נקי, ונותן גם לך לשתות,
ואני שוכב על במה, מוזיקה דופקת, מסתכל עלייך ולא מרפה, נותן
נשיקה על הלחי, לא מגיבה... הולך על השפתיים יש תגובה, ומרגיש
את הלשון שלך, מנשק איזה שעה ובסוף מרפה ממך, ובלי להגיד, את
כבר מבינה שבשבילי זה לא זה. ואולי בעצם אני פשוט פחדן... כן
בעצם אני פחדן.
אז כן הקיץ הביא איתו חוויות, הביא לי את החופש. ועכשיו בא
העצב.
אפור וכואב, זה החורף, זוהי אהבה בשבילי.
ומה הפלא שאני כל כך רוצה ללכת, מה הפלא שנמאס לי מכולם,
איבדתי את החשק לעשות דברים, איבדתי את התשוקה, את הלהבה שלי.
הכל כבוי עכשיו, חשוך לי. אני לא מוצא את עצמי בחושך. אני רוצה
ללכת לברוח מכולם... עבר, חברים, חוויות ישנות. הכל חסר משמעות
בזמן האחרון.
אז כן מחר בבוקר כשאני אקום וניפגש לעוד טיול של יומיים, הכל
יהיה מאולץ, חסר התלהבות. אז כן אז בסוף נגיע לתל-אביב ניכנס
לים, אני אהיה עם אנשים, אבל בעצם אני אהיה הכי לבד בעולם.
ובעצם החורף בא ואולי כבר יהיה קר, אבל האמת זה לא משנה כבר
בכלל.
החורף בא ואיתו העצב הבדידות, וכל מה שביניהם. הרגשת הכישלון
שלי, אלו תקופות שאני שותק הרבה, אבל הלב צועק לי שאני פחדן,
והוא צודק. מסכות ועוד מסכות אני לובש, חיוך שהכל מצוין, עצב
הולך ועצב בא, כמו גלים של ים.
הכל משתנה לי פתאום, למרות שהחיים נראו פעם די קבועים.
החורף בא, ואיתו הגשם... החורף בא ואני הולך... אבל זה עונות
אני יודע ואני אשוב, אבל אחר.
גשם זה דבר יפה, כמו אהבה אני אומר, לא קר לי כשיורד הגשם,
והכי כיף להרגיש אותו, ולפעמים הוא חזק יותר,
ולפעמים הוא חלש אבל רגוע קצת יותר. תמיד שיש עננים הוא מגיע,
כשהשמיים לא ברורים, החיים. הוא בדרך כלל מתחיל אחרי ברקים
ורעמים, שזה משברים. הוא תמיד מתחיל משניים, משני עננים. והוא
תמיד נגמר בסוף, ועוזב למקום אחר, משאיר שלוליות של זכרונות,
אבל גם איזו קשת בענן להזכיר.
אז כן... החורף מביא איתו הרבה עצב ובדידות, אז כן אני נעלם
לתקופה, אז כן רע לך עכשיו, אז אני בורח, להיות קצת לבד, אבל
זה עונות ואני אחזור, אחזור אחר, שונה. אולי אני אחזור פחות
לבד, אולי. כי שינוי זה גם תקווה.
אז כשיתחיל הגשם, ותיהיו לבד, תחשבו על החורף, שבעצם אולי הוא
מביא גם קצת אהבה, גם עם היא כואבת.