אלוהים הגדיל את אהבת מג'נון ללילה במידה כל-כך מופרזת
שגרמה לו לאבד עשתונותיו כשראה את כלבה רץ בסמטה.
וכשהיה הולך בעקבותיה בין דוכני השוק היה מנשק את הפירות
שנפלו מסל הקניות שלה
את המוכרים שנתנו לה מחריפות תבליניהם
ואת אביה שנאם באותו הזמן בבניין העירייה.
מג'נון היה מחכה שעות מול דלתה החתומה
כדי לחזות בעיניה המתעלמות ממנו בצאתה לרחוב
בהן דימה תמיד למצוא שתיקות קשובות
ואז היה הולך לנחל אחריה
מרווה אלפי צימאונות בהשתקפות פניה של לילה במים
ומשוחח עם הדגים על כל האדמות החרבות ועל הרצון לשתות.

וכשהיתה בטלה לרגע משתיקתה מולו היתה שואלת לילה "למה
אתה צופה בי כמו משוגע, מג'נון?", ומתרחקת כדי
שלא לתת לו לחוש את החום של קצות שפתיה אחרי הדיבור,
את העדינות של קצות אצבעותיה בימות הקור,
ואת זרעי המים של פחדיה
הנוטפים מאחורי שלוות עיגולי עיניה
ומצננים את אלימות חיוכיה. לילה לא נענתה למג'נון
לאורך חודשים ושנים של חיזורים, ולא נתנה לו לנשק
את כפות רגליה היפות, הגסות, בהן אהב כל-כך להביט.
והוא נותר מציצן, רץ בין הגגות רק כדי לחזות באחת ממשרתותיה
היוצאות, טועה לראות בשקיעות כולן מעין זריחות של עולם אחר,
צודק אולי יותר מכולם
כי מי עוד יכול לדעת טעמה של אהבה נאמנה
יותר מזה אשר שמר עליה שנים וחודשים בלי כל אות או סימן.

כל הפילים שואגים בלילה חלומות של שיבה להינדוסטאן,
ומג'נון מיילל בחלומותיו אל לילה, שר את חירות השיגעון,
נולד אל תוך הצבע השחור, ואז הופך לנר ברגע שכולו אש,
כולו אור, שאין עוד שעווה בעולם, שאין לו צל.
ובמסגד של יום שישי היה נשאר שעות ומתפלל
ושוטח תודותיו לפני אללה על בריאתו הכבירה, על יופי אבן הכעבה
במכה, על שצף הנהרות הגדולים,הפרת, החידקל והנילוס,
ועל כל איבר מאיברי גופה של לילה.

בדרך חזרה מן המסגד היה מג'נון זורק גרזן על חומות הכלא,
חושב אולי אחד מחבריו שרוי שם במצוקה, חושב אולי זקוק הוא לפה
שיהיה רחב כרקיע ועמוק כתהום כדי לספר בו את כל
געגועיו האסורים. לילה, באותה שעה, היתה יוצאת אל הכרמים
והבוסתנים שמאחורי ביתה, מתלבטת בטירופם של האוהבים,
מחפשת חיבה אצל עצים חסרי פיתולים, נושאת הודעות מוצפנות
בין הגפנים לתאנים,
מהססת להריח את המור הנוטף עובר על כפות המנעולים,
מנסה להשתיק את לבה ממחשבות והרהורים
בעזרת עסיס הרימונים.


          (בהשראת המשורר הפרסי הסופי, ג'אלאל א-דין רומי)