מה ביני ובין רגעי האושר? איך אוכל, בידיי העייפות לפרוץ את
אותה החומה שאני בונה סביבי? מבצרי. ממשיכה לחיות, יותר בתוך
עצמי, אבל גם אתכם. צוחקת, לוחשת, נושקת על צווארכם ומחפשת
מנוחה.
העיניים כבר לא כלי אמין. אני חיה ספק חלום ספק רגע חי. כל כמה
שניות נושמת, אך נפשי נחנקת. מחפשת את הפרצה שתוביל אותי אל
אותו חוף מבטחים עליו דיברתם. אל השקט הזה. המקום המוגן.
אפילו כשאני כותבת כאן את הבפנים, חוסר שקט מציף אותי. איך
אפשר להעביר הרגשה כזאת בכל כך מעט מילים. הייתי רוצה לשתוק.
לבחור לעצמי מתי להתמודד. מתי להגיב. להיות אני.
אלו שאוהבים אותי אינם יודעים שאיני רוצה לדבר איתם. רק
להרגיש. רק לחבק ולפעום איתם באותה הרגשה של אהבה וחום. אלו
שאני אוהבת תמיד רחוקים. יכולים להעניק לי רק מילים. החיבוק
נשאר אצלי בפנים. כמו תמיד, מחכה. לא מוותר.
ביני ובין האושר.