אני ושולמן שייטנו במהירות איטית עד בינונית בדיזינגוף,
פיספסתי עצור אבל השעה הייתה שלוש בלילה אז לא נראה לי שזה
הפריע למישהו. הגשם טפטף קלות על האוטו ואנחנו הפרחנו שטויות
לאוויר. שולמן ציין כמה כיף זה יהיה אם סבא וסבתא שלו ימותו
והוא יקבל את הדירה שלהם ברוטשילד. ממש על יד שינקין, הוא
ציין. אח"כ דיברנו קצת על ההשפעות הפסיכולוגיות שיש לפיגועים
עלינו, משהו על רגשות וכאלה אבל השיחה נקטעה כי שולמן היה צריך
לקנות קונדומים.
לשולמן יש חברה כבר שנה וחצי והוא עדיין קונה קונדומים. אני אף
פעם לא מבין את הקטע הזה, כבר עדיף ילד, נראה לי ההוצאות עליו
יותר זולות. אני את החברה שלי החלפתי לפני שנה. החלטתי
שההוצאות הן לא בשבילי ובכלל לא חשבתי שאני בנוי לקשר רציני,
אז החלפתי אותה בפייסטה שנת 86ששייטנו בה עכשיו. הייתי ממש
מבסוט מהפייסטה, סוף סוף הייתי נייד, ממש הייתי יכול להגיע
למקומות, לראות אנשים, וכמובן לקחת את שולמן לקנות קונדומים.
"יא דפוק, שכחת לנעול את הדלת", אמר שולמן כשעלה עד הדירה. זה
לא באמת היה משנה כי לא היה לנו מה לגנוב חוץ מטלויזיה צבעונית
בלי שלט שקיבלנו במתנה מסבא של שולמן, מיקרוגל שקיבלנו במתנה
מסבתא של שולמן ועציץ ששולמן הרים מחבר שלו בקיבוץ.
"נו אז מה?! אתה לא נעלת אותה אתמול וגם שלשום", התרסתי בו.
"זה כי אין לי מפתח", הוא השיב וצחק.
בבוקר קמתי והלכתי לדואר, קניתי בולים. הרבה בולים. בצהריים
כששולמן קם, ליקננו את כולם ושלחנו מכתבים לכל מי שאנחנו
מכירים, לדוד בקולומביה, לסבתא בארה"ב, ליענקל'ה שעושה טיול
בהודו.

בקיץ מכרתי את הפייסטה כי היא הייתה מתחממת מהר מידי וכבר לא
ממש היה לי חשק לצאת מהדירה, להגיע למקומות, לראות אנשים ולקחת
את שולמן לקנות קונדומים. בתמורה קיבלתי את חברה של שולמן, לא
להרבה זמן, סתם לסיבוב קצרצר כי עדיין לא היה לי כוח
להתחייבויות וכי באיזשהו שלב חברה של שולמן הפסיקה להיות
מסטולה, או שאולי הקסם שלי פג. גם שולמן עזב את הדירה ויותר לא
שמעתי ממנו, אחרי כמה זמן שמעתי שמועות שהוא מת בפיגוע או נסע
למזרח.
באותו הקיץ הפכתי לפאבלו אסקובר. סדר העניינים קצת מבולגן לי
בתוך הראש, אבל באמצע יולי ישבו בדירה שלי 25 גרם קוקאין.
חשבתי שאולי זה יענקל'ה שהספיק להעביר את מקומו מהודו לדרום
אמריקה שלח לי אותם בתור דוגמית למטעמים שמחכים לי בחו"ל. בסוף
הסתבר שזה משהו שהחברים הרוסים שפגשתי בחודשים האחרונים השאירו
בשבילי, כמובן בצירוף הוראות שימוש ומחירון. בתחילה נכנסתי
להלם כי מעולם לא יצא לי לעסוק בדברים שכאלה, הרמתי טלפון
לחברי הרוסים שיסבירו לי את פשר הדבר. הם דיברו על כרטיסי
מועדון ושלטי חוצות ענקיים. יותר חשוב מזה, מבעד למבטא הכבד
והמייגע הצלחתי לדלות קצת אינפורמציה על ביל גייטס
ומייקרוסופט, אבל עד היום לא הצלחתי להבין איך זה התקשר לקוק.
בסופו של דבר הרוסי החביב הסביר שאני צריך למכור את הקוק תוך
חודש ואח"כ הוא הוסיף עוד כל מיני הערות בקשר לביטוח בריאות
וברכיים שבורות, אבל באמת כדאי שהרוסים כבר ילמדו לדבר
בעברית.

מה שמגניב בחיים זה שאפשר לדמות אותם לכל דבר מפגר. יש כאלה
שיעשו את הדימוי למכוניות ויש כאלה שיעשו את הדימוי למשחק
כדורגל. "החיים זה כמו אישה, בשלב מסוים נמאס להן למצוץ את
הזרג הכשלוני והרופס שלך", היה חבר שלי אומר. אני יותר אהבתי
להשתמש בדימוי של מערכת ביוב, וכשהחרא זורם בעורקים של המערכת
כל מה שסובב אותי כבר מאבד מהיחוד שלו, וכל המטאפורות מקבלות
תוקף משנה, והגופות נערמות אצלי בחצר האחורית וכל השלדים לאט
לאט יוצאים מהארון.

למכור קוק הרבה יותר קל ממה שזה נשמע, ובאמת היה לרוסים כרטיס
מועדון לצרכני הקוק ואפילו נקודות לקונה המתמיד. בהתחלה קצת
פחדתי ששוטרים יעצרו אותי ויהפכו אותי למושא אהבתם של אסירים
בטחוניים, אבל הסתבר שלכחולי המדים ויפי המראה היו דברים
דחופים יותר לעשות מאשר להציק לאזרח תמים שכמותי. ובסך הכל מה
כבר עשיתי, כולה גרמתי לכמה אנשים קצת אושר.
החברים החדשים שלי היו נורא מבסוטים ממני ובאמת קיבלתי ביטוח
בריאות מקיף למקרה שאכן משהו יקרה לברכיים המסכנות שלי.
באוגוסט כבר קיבלתי 30 גרם. רומן אמר שבשבילי זה שטויות והוא
בטוח שאני אפטר מהם צ'יק צ'ק, או במילים שלו "רז דווא" או
משהו. ובאמת העסקים היו כרגיל, אפילו יצא לי לעשות כמה גרמים
ביום ולא הייתי יכול להיות מאושר יותר. אפילו כבר התחלתי לחשוב
על חתונה עד שהבנתי שאין לי עם מי להתחתן. התקשרתי להיא
שתמורתה קיבלתי את הפייסטה, אבל מסתבר שמאז היא כבר מצאה לעצמה
איזה מישהו, ואם אני החלפתי אותה בפייסטה היא החליפה אותי
במרצדס. וכך לבדי עם הררי קוק פרסי משובח שקעתי בדכאון. ניסיתי
למצוא את שולמן, כי אין תחליף לחבר טוב בעת צרה אבל מסתבר
ששולמן מת בפיגוע או נסע למזרח.
זאת הייתה תקופה קשה בחיי, כל יום הייתי מסתובב ברחובות, עובר
מפאב אחד למשנהו, לצערי הרב פיתחתי הרגלי שתייה לא טובים. גם
רומן התאכזב ממני מכיוון שלא עמדתי בכמויות שהוא היה שולח לי,
הוא ניסה לעשות לי שיחות מוטיבציה ובראש השנה הוא אפילו שלח לי
סלסלת פירות ממש חמודה, אבל שום דבר לא עזר לי. התרוצצתי בין
פסיכולוגים וזונות, כולם דאגו לגבות ממני תעריף מלא. למרות
שאני לא ראיתי שום שינוי ממשי בנפשי הפגועה אלא רק הרעה,
הפסיכולוגים תמיד דאגו לדווח כל הזמן על שיפור במצבי והודיעו
כי אוטוטו תסתיים לה תקופת הטיפול שלנו.

לילה אחד מצאתי את עצמי מת בתעלת ביוב. לרומן קצת נמאס שאני לא
עומד בלו"ז שהוצב לי והוא הסביר לי בעדינות שטובת התאגיד תמיד
עומדת בראש ענייניו ואם הוא היה זה שלא ממלא את תפקידו כשורה
גם הוא היה דואג לפנות את מקומו. ניסיתי למחות, להסביר לו שאני
עובר תקופה קשה בחיים שלי, אבל לצערי הרב רומן למוד תלאות
הקומוניזם הקשיח את עורו והסביר לי שלפי השיטה הקפיטליסטית אין
מקום להתחשבויות שכאלה. כמובן שרומן שמר על נימוס קריר לכל
אורך שיחתנו ובסופה איחל לי בהצלחה והבטיח להעביר לי בהקדם
האפשרי תלוש משכורת על סך חודשיים אפילו שלא הגיע לי. אחר כך
חברים של רומן ריטשו את גופי לחתיכות קטנות וזרקו אותי לתוך
תעלת ביוב.
למות זה לא כל כך נורא, לפני המוות עברו לי בראש המון מחשבות,
אולי יותר מחשבות ממה שחשבתי בשמך כל החיים שלי. חשבתי על חברה
שלי לשעבר, על הפייסטה והקונדומים של שולמן, חשבתי על יענקל'ה
שמבלה בהודו, אוי כמה שרציתי להיות בהודו עם יענקל'ה, לעשן
צ'אראס עם יענקל'ה ובכלל לא מתאים לי למות עכשיו כי אפילו
שכרגע אין לי חברים ואין לי כלה. אולי מחר תהיה לי. אחרי שניה
פאבלו אסקובר הישראלי היה מת.

ואולי החיים הם באמת כמו מערכת ביוב ענקית והחרא שאנחנו מנסים
להסתיר מבעבע לו בחלקי גופות מרוטשות אל מתחת לפני השטח, וכל
תחלואינו מעלים מוגלה שמאיימת באופן מתמיד להציף את הרחובות
שמעל. וכנראה שזה לטובה שפאבלו אסקובר ילך למקום ממנו הוא בא.