"קרנק, קרנק, קרנק"
עלי השלכת התנפצו והתפרקו מתחת לרגליה הרצות.
"רק לצאת מכאן" היתה המחשבה היחידה שניקרה בראשה.
היא רצה כך רק כמה דקות, אך הזמן נידמה בעיניה כנצח.

"את רוצה להתחרות בתחרות משוררים צעירים?"

"בו, בום, בו, בום"
הלב דפק חזק חזק והיא, כמו מהופנטת כבר לא שמה לב לכלום. אפילו
לא לזקנה שעקפה וכמעט הפילה בריצתה המטורפת.
גם לא לח', שהיה זה רעיון שלה שהיא תרשם לתחרות ה"טיפשית"
הזאת, ועכשיו רצה אחריה בקריאות
"חכי, חכי רגע".

"ציפור
לפעמים אני כמו משוגעת.
מנופפת בכנפי, אך נשארת במקום.
מקורי סתום, ואני לא יכולה לצעוק לעזרה:
הרימו אותי אל-על,
גבוה גבוה, רחוק רחוק.
רגלי כושלות ואני כמו משוגעת.
ממשיכה לרצות לעוף.
ואתם, אתם מחזיקים אותי בכלוב."

השער נפתח בחריקה צורמת, והיא, כמובן, לא שמה לב.
מבלי משים דמעותיה החלו לזלוג. לא ב "נחלים", אלא טיפה טיפה.
"גם בזה אין לי כשרון", חשבה לעצמה מחשבה קטנה בין:
"שונאת אותם" ל "הלוואי שהם לא היו צוחקים" ל "מה חשבתי
שאני?".

"נראה לך שאני יכולה? הרי השירים שלי כל כך... הססניים
ובוסריים ו... לא שווים הרבה"

"אה, הה, אה, הה"
נשימותיה החלו להסתדר לאחר שהפסיקה לרוץ.
גם לבכות הפסיקה.

"טוב, בסדר, אני אשתתף בתחרות"
"בהצלחה, באמת!". חיבוק.

מבית הקפה הסמוך נשמע השיר של מרגול:
"יום אחד אולי אפרוש כנפיים".
ובראשה הדהדו קולות הצחוק.