[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







גבריאל בן יהודה
/
הגות גמדית

חלק א':
די מתסכל ואף מטריד להאזין לאנשי מקצוע מדברים או כותבים על
האספקטים ההגותיים של יצירתם או עבודתם. כשהם נדרשים לחשוף
ולגלות מניעים, מטרות על, משמעויות נסתרות, תובנות על. השלכות
וכו'. ואז בדרך כלל מה שיוצא מהם זה דעות בתחפושת של השקפת
עולם. או אוסף קלישאות שבאות לכסות על העדר עומק.
למשל כשקובי מידן, או אינטלקטואל גבה מצח אחר מראיין דמות
ציבורית, או סופר ידוע. ושואל אותו שאלות שיש מאחריהן השקפת
עולם, תפיסה רחבה וכוללת או הבנה דקה של תהליכים ודינמיקות
שקיימות בתחום ההתמחות של אותו איש מעש, או סופר - בדרך כלל מה
שעולה ברשתו של המראיין הם דגי רקק לא מרשימים; מיחזור של דעות
ומוסכמות שלא שופכות אור על כלום.
או למשל בערוץ שמונה ישנה תכנית בשם: "סטודיו למשחק עם..."  זו
תכנית בחסות אוניברסיטת הניו סקול בניו יורק. המראין, ג'ימס
ליפטון, הוא אינטלקטואל בנוסח ברנר פיבו, (מ'קדרת תרבות'
הצרפתית), שמנסה לחקור את העולם ההגותי של השחקנים הידועים
המתארחים בו, למשל מה הקונספציה שלהם כשהם באים לעבוד על דמות,
או איך הם תופסים את מערכת היחסים על הסט עם במאי מסויים, או
מה הגישה שלהם לאוסקר. כל המצב מכובד מאוד, אך כשמקשיבים למה
שיוצא להם מהפה, קשה להתרשם. זה נע בין אמירה קלשאית אחת,
לאמירה אחרת שלא אומרת כלום. ברוב המקרים ברור שהם לא חשבו על
זה, אלה עשו את שעשו באופן מכאני מבלי לתהות יותר מדי על מה זה
אומר, או מה מסתתר מאחור. דוגמא אחרת, למשל כשמראין מנסה להבין
מפוליטיקאי בכיר על השורשים הרעיוניים של הגישה הכלכלית או
המעמדית או הבטחונית שלו. וכשהוא נדרש להסביר, מהיכן הוא בא
ומהי השקפת העולם התומכת בגישה זו, בדרך כלל הוא נתפס לאמירות
שטוב להגיד, נשמעות טוב, אך לא פותחות צוהר להבין משהו עמוק או
רחב יותר על העולם התודעתי המזין את הפעולות שהוא מוציא לפועל.

החשיבה לא ממריאה אל מה שמעבר, מעל ומסביב, ומאידך לא צוללת
לעומק כדי לגלות רבדים או ממדים חבויים, או תבנית על כלשהי.  
אלה שני החטאים העיקריים של חשיבה ההגותית, זו  שמתיימרת
להבין, או לחשוף את מה שמעבר לנגלה ולמובן מאליו; העדר עומק
והעדר מרחב.
חסרה להם חשיבה מופשטת ותעוזה מחשבתית. היכולת לעוף עם המחשבה
אל מעבר לממדי המקום והזמן - מחד והיכולת לצלול למעמקי תת
ההכרה ולמנגנונים שאחראים על התוצר הסופי - מאידך.
הסיבה להעדר עומק היא בדרך כלל בגלל חשש מלחרוג מנורמות או
מוסכמות כלשהן. והסיבה לחשיבה צרה ולא ממריאה היא שאנו משתמשים
בצד הלא נכון של המח. אנו משתמשים בצד השמאלי שמוכשר לחשיבה
מכנית, רציונלית, לוגית, אנליטית, לינארית. אך לא לחשיבה
מופשטת, אך לשם כך יש צורך להקיץ את האונה הימנית הרדומה.
כשרוב בני האדם נדרשים לאספקט ההגותי של משהו, למשמעות
הפנימית, לרבדי העומק - מחד. או לתפיסת על כוללת ורחבה של משהו
- מאידך. בדרך כלל ניתן לחוש כיצד מנגנוני החשיבה נתקעים ואז
מה שיוצא מפיו של האדם הוא מלל לשם מלל שלא אומר כלום מלבד
הצורך להסתיר את חוסר היכולת לספק את הסחורה ההגותית.
סך הכל מדובר בשתי סיבות עיקריות לרדידות הגותית או להגות
גמדית.
א. העדר כנפיים... (הגות מקורקעת וחסרת מעוף).
ב. ראיה מוארת מדי... (הגות שטחית וחסר עומק)

א. העדר מעוף (כנפיים):
 הבעיה בהתיימרות הגותית שתוארה כאן היא חוסר היכולת להמריא
אל מעבר למה שגלוי, מקומי ומובן מאליו; המציאות כפי שאנו
קולטים אותה בתודעתו הרגילה.
המוח הימני משתמש במאטפורות וסימבולים ככלי חשיבתי. כל חשיבה
גבוהה חייבת להשתמש במטאפורות כדי להבין את מה שמעבר למה שנתפס
בתודעה הרגילה. ההוגה אבי תורת הפמנולוגיה; אדמונד הוסרל גילה
שהתודעה הרגילה והסובייקטיבית מסתירה במקרה הטוב את עולם הישות
והישנות האמיתי. והמטאפורה היא מעין כלי טיס, בעזרתו ניתן
להתעלות מעל למגבלות והעיוותים של  התפיסה הסובייקטבית
והמקומית. הוא טען כי התיאוריות מקרקעות אותנו בתפיסה
סובייקטיבית וכי החטא הגדול בנסיון לתפוס את מלא ההיקף של
המציאות הוא לקחת דברים כמובנים מאליהם. המציאות תמיד מורכבת
ומסובכת יותר מכפי שאנו רוצים לתאר לעצמנו.  
ההגות יכולה וחייבת  להמריא בעזרת המאטפורות והסימבולים. אחת
הדוגמאות היפות לשימוש בסימבולים כדי להבין את המרחב, האוירה
והתרבות שאופפים משהו, ניתן למצוא בספר: "אמריקה" של הפילוסוף
והסוציולוג הצרפתי ז'אן בודיאר. בספר זה הוא כותב על מאפיינים
אמריקאים רגילים: גורדי שחקים. אורות דולקים כל הלילה, כבישי
אספלט רחבים, דיינרים, וכו'. אך הוא משתמש בהם כסימבולים להבין
את המנטליות האמריקאית. למשל בגורדי שחקים, מה שיש בהם שהוא כל
כך אמריקאי? מדוע כדורסל ובייסבול נדברים לאמריקה. מדוע כל כך
הרבה אמריקאים שמנים כל כך.  הנה כמה מאטפורות אמריקאיות והדרך
שבודריאר ממריא בעזרתן להבנה רחבה יותר של האמריקאיות.
"על הגבעות המבושמות של סנטה ברברה, כל הווילות נראות כמו
funeral homes. בין הגרדניות והאקליפטוסים, בתוך שפע מיני
המצחים והמונוטניות של המין האנושי, שוכן הגורל הנוגה של
האוטופיה המוגשמת. בלב העושר והחופש, נשאלת תמיד אותה שאלה:
:What are you doing after the orgy?". מה כבר אפשר לעשות
כשהכל זמין: הסקס, הפרחים, הסטיראוטיפים של החיים ושל המוות?
זו הבעיה של אמריקה, ודרכה, זו נעשתה הבעיה של העולם כולו".
(עמ' 47).
"המיקרוגל, מטחנת האשפה, האלסטיות הרוויה של השטיח מקיר לקיר:
צורת הציביליזציה הזאת, המדושנת והקייטנית, מעוררת באופן בלתי
נמנע הרהורים על סוף העולם: בכל הפעילויות כאן יש נימה סמויה
של סוף העולם. המלומדים הקליפורניים האלה המשוגעים לדבר אחד,
ללטיניות או למרקסיזם, הכתות המרובות האלה המשוגעות לדבר אחד,
להתנזרות או לפשע; הג'וגרים הסהרוריים האלה שרצים בערפל, כמו
צלליות שנמלטות מהמערה של אפלטון; הדבילים או המונולואידים
האמיתיים האלה שנמלטו מבתי החולםי הפסיכיטאריים (שחרור
המשוגעים בעיר נראה לי כסימן ברור לקץ הזמנים, כהסרת המחסום
האחרון של האפוקליפסה), האוביסים האלה שנמלטים מהעבדה
ההורמונלית של גופם-שלהם, ופטפורמות הדלק הללו - oilsabctuarie
שניצבות על משמרתן כל הלילה כמו בתי קזינו מפוארים או חלליות
חוצרניות...". (עמ' 48).
"בניו יורק ישנו הפלא הכפול הזה: כל אחד מהבניינים הגדולים
מושל או משל פעם על העיר, כל אחת מהקבוצות האתניות מושלת או
משלה פעם על העיר, בדרכה שלה". (עמ' 30)
"אלה לא העננים שמתנמרים בכתמים לבנים אפורים, אלה המוחות.
העננים צפים מעל העיר כאונות מוח, שהרוח מגרשת. האנשים, להם יש
ענני נוצה בתוך הראש, שיוצאים להם מהעיניים, כמו האדים
הספוגיים שעולים מן הקרקע הסדוקה מהגשמים החמים, בדידות מינית
של העניים בשמים, בדידות לשונית של בני האדם על האדמה.
כמות האנשים שחושבים כאן לבד, ששרים לבד, שאוכלים ושמדברים לבד
ברחובות היא מבעיתה. ובכל זאת, הם לא מתחברים זה לא זה. להפך,
הם חומקים זה מפני זה, וקווי הדמיון ביניהם מוטלים בספק". (עמ'
29).
הספר יצא בהוצאת בבל, שנת 2000.
זו כתיבה עמוסת מטאפורות. כל מטפורה היא אפשרות למחבר להמריא
לתובנה נוספת. ובגלל ריבוי המטאפורות - הכתיבה ההגותית מקבלת
גוון שירי בולט. ואכן מטאפורות בשירה הן הכרח, הן הכלי העיקרי.
אך בהגות חייב להיות קיים גם הכוח המקרקע, זה המושך פנימה אל
העומקים. שירה במיטבה היא מטאפורות טהורות, פסיכולוגיה במיטבה
היא נסיון לצלול לעומקי התת הכרה. הגות במיטבה, חייבת לשלב בין
השניים, עליה להכיל את המתח הקוטבי שבין גובהי השירה לעומקי
הפסיכולוגיה. ועתה למרכיב הפסיכולוגי שבהגות;

ב. העדר עומק (הארה)...:
הבעיה השנייה שבהתמיירות ההגותית, היא החשש לצלול לעומק
ולגלות שם מפלצות ודמונים. כאן אנו פוחדים מלחרוג מגבולות
החשיבה הקונוונציונלית. זו המצויה כולה בתוך 'השטח המואר', זה
שיש עליו הסכמה, שדעת הקהל מתייחסת אליו. שיש לו שם ותווית,
והתייחסות פומבית. כל חשיבה שמנסה לחקור את תחום הצללים האפל
של מה שלא ידוע, לא מקוטלג ולא לעוס לעייפה בידי השיח הציבורי
- נתפס תת הכרתית כמשהו לא בטוח, חשוד אפילו, שהדעת,
אינסטנקטיבית - נמנעת ממנו. אך אין אפשרות  להבין את החיים
והמציאות, במיוחד זו האנושית, ללא סוג של הגות שאני קורא לו:
'הגות אפילה'. זו שמעיזה לחרוג אל התחומים הפחות נאורים בנפש
האדם.
רוב המסקנות ההגותיות של רוב בני האדם נעצרות בגבולות של 'תחום
האור' 'תחום הטוב'. החשיבה של רובנו לכודה במעגל מבוצר של
תקווה, אמונה בטבעו הטוב של האדם, בקידמה האנושית וכו'. למשל
כשבאים להבין מעשי רצח, שלמעשה מתרחשים כל יום, אנו מעדיפים
לחשוב עליהם כמעשי טירוף (הם מחוץ לתחום האור והטוב). אלה
אנשים חולים, הזקוקים לתרופה ואז יחזרו למעגל האור. קשה לנו
לתפוס שבכל אדם מסתתר רוצח. בכל גבר אנס, בכל אישה זונה, בכל
שוטר שודד. וכי ביצוע חריגת התקן  נובע מאותם חלקים אפלים בנו
שהחשיבה הרגילה לא מכירה בהם כלגיטימיים.
על ההגות האמיתית להיות רדיקלית, בלתי מתפשרת, לחפש את גלעין
המהות של חיינו ויחסינו עם אחרים - גם ובעיקר, מחוץ למעגל
שנושא עמו את ההסברים שנוח לנו לקבל.
החשיבה ההגותית של רובינו נעצרת בדרך כלל בתחום הנוחות הזעיר
בורגנית. אסור לה שתטלטל את מה שידוע, מובן ומסביר עצמו על פי
המוסכמות הזעיר בורגניות שמנחות ממילא את חיינו הקטנים.
אך על ההגות האמיתית, להיות נועזת, פראית וחסרת כבוד לשום
מוסכמה. היא חייבת לשאוף להגיע לנדבכים והכוכים היותר אפלים
בנפשו של אדם ולא לעצור בשום אי נעימות ואי נוחות.
ההגות האמיתית בנוסח סיבה ב. (העדר עומק) - היא הגות שוברת
מוסכמות. כל המוסכמות; אלה הלאומיות, האופנתיות, הלוקאליות,
הפרובינציאליות, החברתיות, והזעיר בורגניות. כל מוסכמה באה
בסופו של דבר להגן על תפיסת עולם מסויימת, על אורח חיים נוכחי.

ועל כן יש צורך בהגות נועזת שלא חוששת לשבור מוסכמות. המוסכמה,
היא בית כלא נוח בתוכו חושבים את שנוח לחשוב. ההגות הנועזת
שוברת את הסורגים של החשיבה הנוחה והמקומית. זו הגות שפורצת
מחוץ לגבולות המוכר הבטוח והמואר, אל מה שלא ידוע, מסוכן ולא
בטוח. שם ג'ונגל, אין כללים מוכרים, שם רב הלא ידוע, שם חשוך.
ועל כן הגות זו הנה הגות אפילה. הגות שצוללת לתהומות נפש האדם
והקיום האנושי. לפחדים, חששות, חרדות ואימה. לזיקנה, בדידות,
אובדן, אבסורד קיומי, ניכור וכו'. היא חייבת למצוא את האמת
אודות הקיום האנושי. והאמת תמיד שוכנת באפילה. היא לא מצויה
היכן שהתודעה הרגילה שופכת אור, אלא במקומות חשוכים, אפלים. שם
מתרוצצות תשוקות אסורות, מאווים כמוסים, פחדים וחרדות שאיננו
מגלים לאיש, אפילו לא לעצמנו.
והנה כמה דוגמאות, ציטוטים מנסיונות הגותיים שכאלה. המשותף
להם, הוא הנסיון לקעקע תפיסת עולם שטחית ומקומית כדי לחדור
לאמת חבויה באפילה שמתחת;





חלק ב':

"הציויליזציה היא עור טלה בו מתחפשת הברבריות".              
 תומאס ביילי אולדריץ'

"ליבה של התרבות החדישה היא המכונה, זוהי אלילת הזוועה של
ימינו ואותה צריך לסלק".    גנדי

"בן התרבות אינו אלא פרא רב ניסיון יותר ופיקח יותר",        
הנרי דיוויד תורו

"ברגע שעבד מחליט שלא יהיה עוד עבד, כבליו נופלים. הוא משחרר
את עצמו ומראה דרך לאחרים. חירות ועבדות הם מצבים נפשיים".    
    גנדי

"רק אנשים מעטים נהנים מחירות אמיתית, כולנו עבדים לרעיונות או
מנהגים",          אלפרד דה מיסה

"אין לו לאדם דאגה כל כך בלתי פוסקת מצוקה מטרידה כדאגה למצוא
לו מהר, לאחר שנעשה בין חורין, לפני מי להשתחוות ולכרוע".
פיודרו דוסטויבסקי

"עם קאמי מגיע לשיאו ולמיצויו המרד הגדול של ההגות הקיומית
במסורת הפילוסופיה המערבית, שהאמינה באמיתות נצחיות, בתבונה
אבייקטיבית, בתפקידה ההיסטורי של
ות של השכל לגאול את האדם מקשיי קיומו וממבוכות הכרתו".      
יעקב גולומב

"המרד הוא ביטוי ספונטני ואחד "המרכיבים המהותיים" ביותר של
החוויה האנושית"...   אלבר קאמי

..."הדרך אל האותנטיות מחייבת את  האדם להתגבר בהתמדה על עצמו,
על הערכים של דורו ועל האתוס של תקופתו". אלבר קאמי

"הגיהנום הוא הזולת".      סארטר

"אנשים נורמלים זה הדבר הכי משעמם שיש".    
אירי ריקין, בתכנית, בקריאה שניה, חינוכית, ערוץ 2, 23.6.2001

"האם החברה מודרנית וויתרה על חולי נפש ונרקומנים?
לא, החברה המודרנית, הקפיטליסטית, הגלובליסטית, המהירה, ויתרה
על עצמה. וזאת הנקודה. כמו שויתרה על נרקומנים חולי נפש,
החברה, הממסד יוותר על כל אוכלוסיה שתפריע לממסד עצמו. והיום
יכול להיות מתנחלים, חמחר יכול להיות כאלה וכאלה, לא חשוב;
פוליטיקה, כל אחד שיפריע לממסד, שהוא מחויב. למה הוא מחויב?
למה יקרה בעוד שעתיים בבורסה, לזה הוא מחויב!"
ד"ר אנדרה וויסמן, מטפל בגמילה מסמים, מנהל מכון :מגמה" בראיון
בערוץ 8, 29.7.2001

"הטירוף אצל היחיד הוא היוצא מן הכלל - אבל אצל קבוצות,
מפלגות, עמים, תקופות, הוא הכלל".
פרדריך ניצשה, "מעבר לטוב ולרוע" קטע 156 (3, 83)

"דפרסונליזציה חלקית של אחרים מתרחשת ללא הרף בחיי יום יום
ורואים אותה כנורמלית, אם לא כנשאפת ממש. רוב היחסים מבוססים
על נטיה לדפרסונליזציה חלקית כלשהי, כשמתייחסים לזולת לא במונח
של תשומת לב למי ולמה שהוא מהווה בעצמו, אלא כאל רובוט דמוי
איש המשחק תפקיד או נוטל חלק במכונה גדולה שבה גם האדם עצמו
משחק תפקיד אחר".
ר. ד. ליאנג, "האדם החצוי, הקיבוץ המאוחד, עמ' 32.

"אדם זקוק לשיגעון מסוים, אחרת הוא לא יעז לעולם לחתוך את החבל
ולצאת לחופשי".
ניקוס קאזנצקיס, זורבה היווני, הסרט

..."ה'נורמליות' וה'הסתגלות' שלנו, פעמים הרבה אינן אלא
הסתלקותה של התעלות - הנשמה, בגידה בפוטנציאל האמיתי הגלומים
בנו, כי רבים מאתנו מצליחים הצלחה יתירה בקניית 'אני' מזויף
כדי להסתגל למציאות מזויפת".
                                                           
                                       ר. ד. ליינג, "האני
החצוי".

"מה שאנשים אומרים מאחורי גבך זוהי עמדתך בחברה".
                                                           
           אדגר ווטסון האו

"אנשים נהיים לא מה שהם אמורים להיות על ידי הטבע אלא מה
שהחברה עושה מהם. הרגשות הנדירים והתכונות הנעלות של הנפש, כמו
מתכווצים, קמלים, מעוותים ומקוצצים, כדי להתאים אותנו למגע עם
העולם".
 ויליאם הזליט

"פרויד הדגיש חזור והדגש שתרבותנו היא תרבות של דיכוי. קיים
קונפליקט בין מה שאנו נתבעים לו בשם הקונפורמיות ובין תביעות
האנרגיות היצריות שלנו, המיניות במפורש... תרבותנו מדכאה לא רק
את "היצרים", לא רק את המיניות, אלא את חריגת האדם מעצמו לכל
צורותיה. בחברה של בני אדם חד ממדיים אין זה מפתיע שמי שמתנסה
בהתמדה בממדים אחרים ואינו מסוגל להכחישם או לשכחם, נתון בסכנה
- אם בסכנת הרס על ידי האחרים ואם בסכנת בגידה במה שידוע לו.
במצב הנוכחי של שגעון פושה בכל שאנו מכנים אותו בשם נורמליות,
שפיות וחירות - כל קני המידה שלנו הם דו משמעיים ומפוקפקים".
ר. ד. ליאנג, "האני החצוי" הקיבוץ המאוחד, עמ' 6,

"...כל האנשים הללו שרוצים לשלוט על ההתנהגות של מספרים גדולים
של אנשים אחרים-עושים זאת דרך ועל סמך החוויה של אותם אנשים
אחרים. ולאחר שאנשים מונעים לחוות מצב מסויים בדרך דומה, ניתן
לצפות מהם להתנהג בדרכים דומות. לגרום לכל האנשים לרצות את
אותם הדברים, לשנוא את אותם הדברים, לחוש את אותו האיום - ואז
התנהגותם כבר שבויה, אתה קנית ויש לך בעלות על קהל  הצרכנים
שלך או בשר התותחים שלך. ואז כבר הינך יכול לגרום לתפיסה זהה
של כושים כתת אדם, או של הלבנים כמרושעים או מנוונים, והתנהגות
תתבצע בהתאם.
עם זאת, האינרציה של קבוצות אנוש שמופיעות כשלילה בהתגלמותה של
מעשיות, היא למעשה התוצר של מעשיות ולא של שום דבר אחר.
האנירציה הזו של קבוצות יכולה אמנם להחשב ככלי של מיסטיפיקציה
אם לוקחים אותה כחלק מ'הדרך הטבעית של דברים'. הניצול
האידאולוגי של רעיון כזה הוא מובן מאליו; הוא משרת כה בקלות את
האינטרסים של אלה שהאינטרס שלהם הוא שאנשים יאמינו שהסטאטוס
קוו הוא חלק מ'הדרך הטבעית של הדברים', קיבל הסמכה באופן מקודש
או נוצר על ידי 'החוקים הטבעיים'... הקבוצה הופכת למכונה -
ושוכחים כי זו מכונה מעשי ידי אדם ושבה המכונה הוא האדם עצמו
שיצרה אותה. וזה ממש לא כמו מכונות שנעשו על ידי בני אדם,
שיכולות שיהיה להם קיום משל עצמם. בעוד שבקבוצה אלה האנשים
עצמם המארגנים עצמם בתבניות, רבדים, מניחים הנחות ומייחסים
כוחות שונים, תפקודים, תפקידים זכויות וחובות וכו' וכו'".
ר. ד. ליאנג

"כבר נאמר היטב כי אנשים חושבים בעדר ומשתגעים בעדר, אבל הם
שבים לחושיהם לאט לאט ואחד אחד".
צ'רלס מקיי.  

"הבעיה הגדולה באשר לקונפורמיות נעוצה פחות בעצם קיומו ויותר
בכך שהמעבר מדעת יחיד לדעת רוב כמעט תמיד מלווה במעבר ממכנה
משותף גבוה למכנה משותף נמוך".
גזה פליישר

"תופסים אנו בין בני האדם מקום קבוע על-פי מין מותנה ומוגדר,
כמו השעשועים, המוצגים בחלון הראוה לפי מדרגת מחירם: ולכן אנו
שוכחים כי האדם איננו סחורה הנקנית ונמכרת, כי האדם בן החברה
איננו האדם השלם".
רבינדנראנאת טאגור

"לא תודעת בני האדם מהווה את ישותם, אלא ישותם החברתית קובעת
את תודעתם".
קארל מרכס

"לא הסכיזופרניה, אלא הנורמליות שסועה ברוחה. בסכיזופרניה רק
מתפוררים הגבולות המזויפים, הסכיזופרנים סובלים מאמת".        
           
נורמן א' בראון, גוף ואהבה.

"החברה היא נשף מסכות, שכל אדם מסתיר בו את אופיו, והסתרתו
תסגיר אותו".     ר. ו. אמרסון

"בני המאה ועשרים הינם מומחים ללא נשמה, חושנים בלא לב. ואפסות
זו מדמה בנפשה כי הגיעה לרמה של תרבות אשר לא הושגה לפני כן
מעולם". מקס ובר, 1864-1920

"עם הזרם שוחים רק דגים מתים. דגים חיים שוחים נגד הזרם".
אורי מילשטיין (בראיון ל'מוסף', ערוץ 8, 29.7.2001)
"בתוך הממסד אתה יכול להנות. מחוץ לממסד אתה יכול להגיע לחקר
האמת".
אורי מילשטיין, (שם).

"מה שחשוב באמת קורה בקצוות, כלומר, במקום שמשטח או חומר אחד
פוגש את משנהו, או משתנה לאחר. וזהו עיקרון מרכזי בארכיטקטורה;
הפעילות אינה מתרחשת במרכזים או באזורים חדגוניים".          
    גאי קוואסאקי, מתוך "כללים למהפכנים", עמ' 24


'When the soul of a man is born in this country there are
nets flung at it to hold it back from flight. You talk to
me of nationality, language, religion. I shall try to fly
by those nets.'
James Joyce, Portrait of the artist as a young man,
Chapter 5.
תרגום לעברית: 'כשנשמתו של אדם נולדת במדינה הזו, מספר רשתות
נפרשות
על מנת להחזיק בה מלהמריא. אתה מדבר איתי על לאומיות, שפה,
דת - אני אנסה לנסוק מעל הרשתות הללו.'
ג'יימס ג'ויס, דיוקן האמן כאיש צעיר, פרק 5.
(תרגום: גבריאל רעם).

דעת קהל:
"דעת הקהל היא השקר הגדול ביותר עלי אדמות"  
                        תומס קרלייל

"דעת הקהל היא ראי עקום; פעם היא מגדילה ופעם היא מקטינה, אולם
תמיד מעוותת את הדברים".    
        מור

קונצנזוס:
"A consensus means that everyone agrees to say collectively
what no one believes
individually."
Abba Eban
נורמליות:

From the moment of birth, when the stone-age baby first
confronts its
twentieth-century mother, the baby is subjected to forces of
outrageous violence, called
love, as its mother and father have been, and their parents,
and their parents before
them. These forces are mainly concerned with destroying most
of the baby's
potentialities. This enterprise is on the whole successful.
By the time the new human
being is fifteen or so, we are left with a being like
ourselves, a half-crazed creature,
more or less adjusted to a mad world. This is normality in
our present age.
R.D. Laing

ראיונות:
מתוך ראיון עיתונאי עם ג'ים מוריסון (מנהיג ה'דלתות'):
"מוריסון: ...כולם אומרים שהם רוצים להיות חופשיים, אבל לדעתי
זה שקר. אנשים מבועתים מהפחד להיות חופשיים, והם נאחזים בכבלים
שלהם. הכבלים הם ההגנה שלהם, והם ילחמו בכל אחד שינסה להשתחרר
מהם.
מראיין: למה אנשים מפחדים מהחופש?
מוריסון: בגלל שהם פוחדים מהלא נודע. הפתרון היחיד הוא להתעמת
מול עצמך, מול הפחדים הכי גדולים שאתה יכול להעלות בדעתך. אחרי
שתיחשף לפחדים הכי עמוקים שלך, הפחד יאבד מכוחו, ואז באמת תהיה
חופשי.
מראיין: למה אתה מתכוון כשאתה מדבר על חופש?
מוריסון: יש הרבה סוגים של חופש, והחופש הכי חשוב הוא החופש
להיות מי שאתה באמת. אתה מחליף את הזהות האמיתי שלך בתפקיד.
אתה מחליף את החושים שלך בהצגת לסביבה, אתה שם על עצמך מסכה.
אין שום סיכוי למהפכה בקנה מידה גדול אם לא תהיה מהפכה אישית
ברמת הפרט. אתה יכול לשלול מאדם את החופש הפוליטי ועדיין לא
תפגע בו, כל עוד לא לקחת ממנו את החופש להרגיש, האדם ייהרס.
מראיין: מי יכול לקחת ממך את החופש להרגיש?
מוריסון: הכליאה מתחילה בלידה. החברה, ההורים, כולם מסביבך
הרסו את טבעם האמיתי כדי לקבל אהבה מהאנשים סביבם, ואתה מחקה
את  מה שראית אצלם. אנחנו הופכים לשחקנים שתועים בעולם ומחפשים
את הצל האובד והנשכח של מי שאנחנו באמת. זה סוג של רצח,
וההורים והקרובים הכי אוהבים מבצעים את הרצח הזה עם חיוך על
פניהם.
מראיין: אפשר בכלל להשתחרר בכוחות עצמך מדיכוי שכזה?
מוריסון: אם תחפש מישהו אחר שיעשה את זה במקומך תישאר, תישאר
תלוי באחרים, תישאר פגיע ונשלט. אבל החופש הזה לעולם לא מובטח,
והפגיעות תמיד נשארת חלק ממך.

"Society everywhere is in conspiracy against the manhood of
every one of its members. The virtue in most requests is
conformity; self-reliance is its aversion. It loves not
realities and creators, but names and customs. Whoso would
be a man must be a nonconformist. He who would gather
immortal palms must not be hindered by the name of goodness,
but must explore if it be goodness. Nothing is at last
sacred but the integrity of your own mind".
Ralph Waldo Emerson

מובאה מתוך הסרט "איזי ריידר"
דניס הופר: (מגלם דמות של היפי פרוע) "כולם משתפנים, זה מה
שקורה, אי אפשר לקבל חדר במלון סוג ב', אפילו לא במלון דרכים
סוג ב', הם פוחדים שנשסף להם את הגרון".
ג'ק ניקולסון: (מגלם דמות של עורך דין אקסנטרי) "הם לא פוחדים
ממך. הם פוחדים ממה שאתה מייצג".
הופר: "כל מה שאנו מייצגים עבורם זו חבורה שזקוקה לתספורת".
ניקולסון: "מה שאתם מייצגים עבורם זו חירות".
הופר: "מה רע לעזאזל בחירות? הרי זה כל הקטע".
ניקולסון: "כן זה נכון שזה כל העניין, אך לדבר על זה ולהיות את
זה, אלה שני דברים שונים. אני מתכוון, זה באמת קשה להיות חופשי
כשמוכרים וקונים אותך בשוק. אף פעם אל תגיד לאדם שהוא לא
חופשי, כי אז יהפוך לעסוק מאוד בהרג והטלת מום, כדי להוכיח לך
שהוא אכן כן חופשי.
אוה, כן, הם ידברו אתך וידברו אתך וידברו אתך על חופש הפרט, אך
אם יראו אדם חופשי, זה יבהיל אותם".
הופר: "אבל הפחד לא מביא אותם לברוח".
ניקולסון: "לא, הוא עושה אותם למסוכנים"
(באותו הלילה הוא נרצח על ידי האנשים עליהם דיבר). תרגום: ג.
ר.

מובאה מתוך כתבים של ניצשה: האצלה באמצעות ניוון
"ההיסטוריה מלמדת שעדה שרוב בניה יש להם תחושה חיה של שותפות
מכוח היותם מחזיקים באותם עקרונות מורגלים ובלתי-מעורערים,
כלומר, מכוח אמונתם המשותפת, עדה זו היא שתשמר היטב יותר מכל
שאר עדותיו של עם. כאן מתחזק המנהג הטוב, המועיל, כאן לומד
היחיד לקבל מרות, והאופי ניחן בחוזק מלידה ואחר כך בא החינוך
ומחזק אותו עוד. הסכנה המאיימת על הקהילות החזקות האלה,
המבוססות על יחידים מגובשי אופי שקורצו מאותו החומר, היא
ההיטמטמות, ההולכת ומתגברת בהדרגה בהשפעת התורשה, היטמטמות
שלמרבה הצרה רודפת כצל אחרי כל יציבות. ההתקדמות הרוחנית
בקהילות כאלה תלויה ביחידים הפחות כבולים שבהן, הבטוחים פחות
והחלשים הרבה יותר מן הבחינה המוסרית; אותם אנשים המחפשים
חידוש, ובכלל, גיוון למינהו. רבים מספור מן הסוג הזה אובדים
בשל חולשתם בלי שתהיה פעולתם ניכרת ביותר; ואולם על פי רוב -
בייחוד אם יש להם צאצאים - הם מתחחים ומזמן לזמן פוצעים את
היסוד היציב של הקהילה. ובמקום הזה דווקא, שנפצע ונחלש, כמו
מוזרק משהו חדש לגוף כולו; אבל הגוף השלם חייב להיות חזק דיו
לקלוט את החדש הזה בדמו ולהטמיעו. לטיפוסים המקלקלים את השורה
נועד תפקיד ראשון במעלה בכל התקדמות. כל התקדמות בשלם חייבת
לקדום לה היחלשות חלקית. הטיפוסים היותר חזקים מקיימים את הזן
בעינו, החלשים יותר מסייעים לשכללו. - דבר מעין זה קורה גם אצל
האדם היחיד; כמעט לא תמצאו ניוון, מום, ואפילו לא מידה מגונה,
ובכלל, שום פגם גופני או מוסרי שאין לו מאיזה צד אחר יתרון
כלשהו. איש חולני, למשל, בן לגזע לוחמני וחסר מנוח, תהיה לו
אולי עילה חזקה יותר לעמוד מן הצד ועל ידי כך להוסיף שקט
וחוכמה, שתום העין תהיה לו עין אחת חזקה, עיוור יעמיק יותר
להביט פנימה, ושמיעתו, על כל פנים, תהיה חדה יותר, מן הבחינה
הזאת נדמה לי שמלחמת הקיום המפורסמת אינה נקודת המבט היחידה
שממנה אפשר להסביר את התקדמותו או את התחזקותו של אדם או של
גזע. לא כי, שני דברים חייבים לחבור יחיד; האחד, חיזוק הכוח
היציב על ידי ליכוד הרוחות באמונה ובתחושת השותפות; האחד,
האפשרות להשיג מטרות נעלות יותר כתוצאה מהופעתם של טיפוסים
מנוונים, ובעקבותיהם - של מקומות תורפה וחבלות בכוח היציב;
הטיפוס החלש יותר, בהיותו רך ועדין יותר, הוא דווקא שמאפשר
בכלל התקדמות כלשהי. עם שמתפורר ונחלש היכנשהו, אבל בכללותו
עודנו חזק ובריא, מסוגל לקלוט את הזיהום של החדש ולהטמיעו
בתוכו לתועלתו. לגבי האדם היחיד, משימת החינוך היא זו: להעמידו
על רגליו איתן ויציב כל כך, שכשלם לא יהיה אפשר עוד להטתו
ממסילתו בשום אופן. ואולם אז חייב המחנך לפצוע אותו או להשתמש
בפצעים שפוצעו הגרול, וכשמתעוררים הכאב והמצוקה, אפשר להזריק
למקומות הפצועים משהו חדש ואצילי. טבעו בכללותו יספוג אותו אל
קרבו ובבוא הזמן יניב פירות שיעידו על האצילות שנוספה לו. אשר
למדינה, לגביה אומר מקיאוולי כי: בניגוד לדעתם של משכילים
למחצה, צורת המשטרים כמעט אינה חשובה כלל, המטרה הגדולה של
המדינאות חייבת להיות ההמשכיות, שכבדת משקל היא יותר מכל השאר,
שהרי ערכה רב בהרבה מערכה של החירות. רק היכן שהמשכיות מירבית
מובטחת וודאית, רק שם אפשרית בכלל התפתחות רצופה והזרקה
מאצילה. אכן, רעותה המסוכנת של כל המשכיות באשר היא, השררה,
תתנגד להן בדרך כלל".
מתוך "אנושי, אנושי מדי", כרך ראשון, קטע 224 (1, 583)

מובאה מתוך יצירה של אלבר קאמי:
"הגעתי מותש ללורמרין, במשך שנים רציתי לחיות על פי המוסר של
הרוב, אילצתי את עצמי להיות כמו כולם. אמרתי מה שצריך לומר כדי
להתחבר, גם כאשר חשתי שאני שונה.
התוצאה של כל זה הייתה הרת אסון. כעת אני פוסע בין ההריסות,
נכנע לייחודיות ולחוסר היכולת שלי. ואני צריך לבנות את האמת
מחדש, לאחר שחייתי כל חיי במעין שקר".

מובאה מתוך ראיון עם הבימאי יוסי יזרעאלי:
"...חסרים לי היום המונו-מניאקים הצעירים, המסתכנים, אני חסר
משוגעים. גדל פה דור של בסדר - גמורים, של פרוע, אבל בקצה העין
בודק איך אני מתקבל. אני אוהב אהבת נפש את הבודדים, כמו נסים
אלוני, חנוך לוין, רינה ירושלמי, אופירה הניג. אלה בימאים שהם
גם משוררים, הם אלה שלא רצים כדי להתקבל. אני אוהב את הבדידות
של רצי המרתון, את הפנים המעוותות מכאב, את חוסר הוויתור".
מוסף "שבעה ימים", ידיעות אחרונות, עמ' 88. 2.11.2001





חלק ג':
הגות היא נסיון להבין באמת. להשיג תודעה לגבי משהו שקורה.
והשגת תודעה היא תמיד מרחבית מצד אחד ועמוקה מצד שני. המרחבית
היא סיבה א. והעמוקה היא סיבה ב. האחד בלי השני לא מספיק. הגות
במיטבה יורדת לשורשים, יחד עם מעוף ונסיון לתפוס את התמונה
בכללותה. השורשים נסתרים במעמקים, על ידי הדחקות ואיסורים
חברתיים ופסיכולוגיים. והמרחבים מצויים בתחומי החשיבה הלא
שגרתית והנועזת (חשיבה מטאפורית).
חוסר היכולת להגיע להגות צולחת וחודרת מחד, ולהגות ממריאה
וחובקת מרחבים נעוצה בשתי מחלות.
מחלה אחת היא החשיבה הלינארית, מקובעת ושבלונית והשניה שטחיות
וחוסר עומק.  
ההגות הגמדית שונאת אקספרימנטים חשיבתיים. היא לינארית, לוגית,
מכאנית, יבשה וצפויה מראש. חושבת בשבלנות ידועות. חוששת לפגוע
בפרות קדושות, כגון תקווה, סדר קיים, נורמות, קידמה, נאורות
וכו'.
הגות במיטבה היא נסיון לתהות על הפשר הפנימי והמשמעות הרחבה
והמלאה של החיים והקיום. וככל שהיא עובדת פחות דרך סימבולים
ונכנעת יותר למוסכמות, כך תהא שטחית, קלישאית, מקורקעת יותר.
ההגות גדולה, הגות במיטבה - מנסה לתפוס את רבדי העומק של נפש
האדם, יחד עם ממדי הרוחב והמרחב של הקיום. על כן עליה להיות
חופשיה, בעלת מעוף וחסרת כבוד לשום איזם.
ואיני מתכוון להגות  פוגעת גסה ואלימה.  כזו המשתלחת באיזמים
ופרות קדושות כדי להאדיר את האגו של המשתלח.
וגם לא להגות שיכולה בתפיסה שטחית להתחזות להגות סימבולית
וממריאה, בשעה שהיא אך  הגות מרחפת, נסחפת באסוסיאציות
חופשיות, לשם החופש עצמו. ולא כדי להגיע למטרה הגותית, תודעתית
כלשהי.
הגות במטיבה חייבת לשלב שני קטבים. הקוטב האחד מאוד דיספלינרי
וממושמע, השני חוגג חופש פרוע.
הראשון מגוייס לחדור למעמקים החבויים. השני חוגג חוצפה ותעוזה.
וקוטב אחד מאזן את השני דווקא ברדיקליות וחוסר ההתפשרות שלו.
האחד מתעקש להמריא לגמרי ולהשני לחדור כמה שיותר פנימה. האחד
מרסן את השני.

וכאן אני חוזר לאקורד הפותח של המסה. בה כתבתי כי מטריד להקשיב
לאנשי מקצוע ומשכילים מנסים להראות את הפן הגותי של תחום
התמחותם (חינוך ילדים, אמנות, לאומיות, פוליטיקה וכו') וכל
שיוצא הוא שטחי, ממוחזר, שבלוני ועילג.
אך באקורד המסיים, יהיה כתוב כי מה שמטריד יותר מכך הוא להקשיב
לאלו שחושבים שהם אכן חופרים עמוק ומתרוממים לגבהים ומרחבים
רעיוניים. אך כל שהם עושים זה להתחפר עוד יותר עמוק באותה דעה
מקובעת, (וזאת במקום לחדור לשורש הבעיה). או להוציא הרבה אויר
חם, שרק מנפח את נושאי השיחה ולא נושא אותם לשום נקודת מבט
שתאפשר תצפית טובה יותר עלינו, בני האדם; גמדי הכאן והעכשיו,
חיים חיים קטנים, כלואים בתודעה ותפיסה לליפוטיים.  



17.2.2004







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אין לי שום דבר
נגד נשים,
להיפך -

כמה מידידי
הדמיוניים
הטובים ביותר
הן נשים


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/3/04 12:28
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גבריאל בן יהודה

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה