[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







קובי אור
/
הדרך שלי

"כמה זמן לפני שהתגייסתי הייתי משחק גם בכמה סרטים כחולים"
התוודיתי, "הכל בשביל לגרד עוד כמה מאות שקלים בחודש".
"מה?" היא התפעלה, "אתה רוצה להגיד לי שאתה שיחקת בסרטים
כחולים?".
"למה, זה מפתיע אותך?" שאלתי בעוד היא התחילה לצחוק.
"לא..." היא התחילה לומר לפני שכמעט התפקעה מצחוק, "פשוט...
אתה? סרטים כחולים??? לא מסתדר לי כל כך". היא נופפה בידה
בתנועת ביטול כלפי ואמרה:
"אבל אתה מצחיק אותי".
"כן, אני עושה את זה לפעמים" התוודיתי בגאווה.
כמובן שכלום ממה שסיפרתי לה לא קרה באמת, היא גם ידעה את זה.
אבל לראות אותה מחייכת, חושפת את שיניה הבוהקות מלובן בהנאה
וכמעט מתגלגלת פשוטו כמשמעו מצחוק, גרם לי לשכוח את הכל לרגע
ולהתרכז בה. פניה היפות והזוהרות מאושר גרמו לי להרגיש טוב עם
עצמי וקול הצחוק המלאכי שהוציאה מפיה שיפר בצורה מופלאה את מצב
הרוח המדוכדך ששריתי בו רק לפני רגע.
"אז..." היא אמרה בגיחוך, "לפחות למדת משהו מהניסיון שלך
בסרטים האלה?"
"כן" עניתי, "ברור שכן, את יודעת... כמו בכל דבר, הניסיון עושה
את זה".
"אז תנשק אותי" היא סיננה לפתע מפיה בעוד היא מקרבת את שפתיה
לשלי ועוצמת עיניים.
"מה?" שאלתי אותה רגע לפני שהנשימה נעתקה מפי, "מה זאת אומרת
לנשק אותך? השת-געת לגמרי?" יצא לי משפט לא רצוף של מילים.
כמה שלא רציתי להגיד את זה, אמרתי בכל זאת. מין חשבון נפש
שעשיתי עם עצמי לרגע. אחרי הכל, בכל זאת היא חברה של החבר הכי
טוב שלי וברור שזה היה פוגע בו אם היה קורה משהו בינינו.
מבחינה אחת, הוא לא צריך לדעת. מבחינה שנייה, אני לא אמור
לחשוב על זה אפילו. מעוד בחינה, לא משנה איזה מספר היא תהיה,
נמצאת לידי כרגע אחת הבחורות הכי מדהימות בעולם: שיער שטני
ארוך וחלק, עיניים חתוליות ירוקות וגוף שצ'ק של מליון דולר לא
היה מכסה בכל מצב שבעולם.
ההתלבטות הייתה קשה, אך אחרי שאמרתי לה את מה שאמרתי והיא פקחה
את עיניה המופתעות מהתגובה השלילית שקבלה לא יכולתי להתאפק
וזרקתי את טיפת המצפון שנשארה לי הרחק לאחור. הנשיקה הייתה
חמימה ונעימה ועם זאת גם צורמת ועוקצנית - שילוב שהוכיח את
עצמו כמנצח. במשך הזמן זה נהייה יותר זורם ונוח אך עמוק בפנים,
בתוך הלב, נחתה בי הרגשה של נחיתות. אחרי הכל, כל מה שהאמנתי
בו: יושר, כבוד עצמי, אמינות ויותר מכל מצפון נקי, הכל ירד
לטמיון. נהייתי אחד מהם. אחד מבני הזונות שהיה בועט בחתולים
בכל הזדמנות שנקרתה בדרכו. למה? כי הם עצבנו אותו. הפכתי להיות
אחד מאלה שאונס בנות 12 ואחר כך חוזר הביתה ומכה את אשתו עד
מוות. הפכתי למשרת של הסיפוק, של היצר. הפכתי להיות עבד של
הזין שלי.
הדבר שהכי הסתייגתי ממנו כל החיים, הדבר שהכי עצבן אותי אצל
אנשים אחרים, הצביעות הפכה להיות חלק שנטמע בי. נגעלתי מעצמי.
חשבתי לרגע על מה שאני עושה והפסקתי מגע אתה, אפילו שזה היה
קשה.
"מה קרה?" היא שאלה.
"זה לא בסדר" עניתי.
"מה לא בסדר?" היא המשיכה לשאול.
"נו, את יודעת... כל זה..." הסברתי ללא הצלחה.
"מה? לא נעים לך?" היא שאלה בעדינות מתוקה שכזאת, כמתחננת
שאמשיך.
"נעים, נעים מאוד" עניתי, "אבל אני מרגיש עם זה חרא".
"אני לא מבינה" היא ענתה, "למה אתה צריך להרגיש חרא? זה לא
עניין כזה גדול".
"זה כן" אמרתי, "אולי לך זה לא מפריע, "אבל לי, לי אישית... לי
זה מפריע".
"טוב, אז אני אוציא אותך מזה" היא אמרה בקול ילדותי ומתוק בעוד
היא מקרבת את שפתיה לשפתיי שוב. שוב הייתי בתוך פיה, בחוסר
רצון שכזה.
"זה נעים לך?" היא הפסיקה לשנייה ושאלה.
"נראה לי..." עניתי בעוד עיניי נעצמו.
"יופי..." היא המשיכה במעשיה, "אז תשכח מהכל ותנשק אותי".
שכחתי. שכחתי מהכל ונישקתי אותה, ממש כמו שהיא ביקשה.
שוב זרקתי את המצפון שלי אחורה, שוב נהייתי אחד מבני הזונות
שבועט בחתולים או אונס בנות 12, שוב הפכתי להיות העבד של הזין
שלי, רק שהפעם זה לא הפריע לי.





כעבור כמה ימים כשחזרתי הביתה מעוד פגישה סודית עם אותה בחורה
חיכתה לי הפתעה לא נעימה. לפני דלת הכניסה חיכתה לי דמות שלא
זיהיתי חמושה בסכין. בלי לתת לי אפשרות להגיב החדירה הדמות את
הסכין לבטני וברחה. עוד הספקתי לראות את שטף הדם שפרץ מגופי
רגע לפני שעצמתי עיניים ומתתי.
רגע אחרי זה הייתי מוקף עננים. מולי היה שולחן פשוט במראהו
ומאחוריו איש שנראה כמו מלאך, ממש כמו שאנחנו מדמיינים אותם
פה. אנשים הלבושים בלבן, חלקם בעלי זקן ורובם ככולם בעלי עיגול
לבן מעל הראש. עדיין לא הבנתי איך הוא מחובר. מלבד השולחן
והאיש מאחוריו לא היה מסביב דבר פרט לשני דלתות. מעל אחת מהם
היה כתוב "גן עדן", מעל השנייה "גיהנום".
"אז זה מה שרואים כשמתים" הרהרתי לעצמי כשלפתע המלאך מאחורי
השולחן פנה אלי.
"השם הוא קובי?" הוא שאל.
"כן" עניתי.
"קובי אור, האם אתה מודה בחטאים המיוחסים לך?" הוא המשיך
בשאלותיו.
"אני מניח שכן" עניתי.
"אין לך שום הסתייגויות?" הוא שאל בפליאה.
"שום הסתייגויות, עשיתי את מה שעשיתי, התנהגתי כמו חזיר,
נאפתי, בגדתי, שיקרתי, מגיע לי הדבר הכי גרוע שיש" אמרתי באומץ
לב שהפליא גם אותי.
"אם כן ועל פי הודאתך, אין לי ברירה אלא לשלוח אותך לגיהינום"
אמר המלאך.
קיבלתי את העונש בכבוד ומבלי להתנגד הלכתי לכיוון דלת
ה"גיהינום", פתחתי אותה ועברתי דרכה.





מצאתי את עצמי שוכב לפני דלת הכניסה לבית שלי, החתך שהיה בבטן
התאחה לגמרי ומעל פניי ראיתי אותה, מסתכלת עליי.
"הכל בסדר?" היא שאלה.
"מצויין" עניתי, "אבל מה את עושה כאן?".
"סתם חשבתי לבוא לבקר" היא אמרה, "לא התגעגעת?"
"כן, התגעגעתי" עניתי.
עלינו אליי לדירה ובילינו את כל הלילה ביחד. שוב אותה הרגשה של
ריקנות נחתה בי. ושוב כמו לפני, כמו עכשיו, ההרגשה לא הפריעה
לי.
כעבור שנה היא ילדה תינוקת. חמודה, היא ירשה את היופי שלה.
ממני היא ירשה כנראה את האופי החזק שיהיה לה. כשהתינוקת נולדה
היינו נשואים, הוא היה השושבין שלי בחתונה. שמרנו על קשר טוב,
אפילו כשהוא גילה על מה שהיה בינינו כשהם היו חברים. מסיבה
כלשהי זה לא כל כך הציק לו. אני תמיד הנחתי שזה בגלל שגם לו
הייתה מישהי מהצד אבל אף פעם לא הייתי בטוח, בכל מקרה אף פעם
לא התעניינתי.
"אז מה, עכשיו אתה מאושר?" הוא שאל אותי אחרי שביקרנו את
התינוקת בבית החולים.
"כן" עניתי, "עכשיו אני מאושר".
"יופי" הוא אמר, "אז תתייחס טוב לבת שלי".
הבטתי בו לרגע, ואז הסתכלתי על התינוקת. הבטתי בו שוב, ואז
הפניתי את המבט אליה. באותו רגע מצאתי את עצמי שוב פעם בין
העננים כשמולי אותו מלאך-פקיד, הפעם בשחור.





"אז מה קובי אור? אתה עדיין מודה?" הוא שאל ללא כל הבעה מיוחדת
על פניו.
לא יכולתי להסתיר את מבוכתי כשהבטתי למה שהמלאך הציג מתחתיי
בלחיצה על כפתור, סרט שצולם במצלמה חובבנית שבו היו החבר הכי
טוב שלי עם אשתי. אפילו תאריך היה שם - שלושה חודשים אחרי
שהתחתנו.
באותו רגע נזכרתי באותה דמות שדקרה אותי. הבטתי למלאך בעומק
העיניים והוא התעמק בשלי, כאילו מסביר לי את מה שהתרחש. התדהמה
הפנטה אותי כשמוחי עיכל את מה שקרה למעשה. הדמות הייתה היא.
אותה אחת שנישקה אותי כשהייתה חברה שלו. אותה אחת שהבטיחה לו
לבדוק עד כמה החברות שלנו עמידה. אותה בת זונה שילדה לי את
הילד שלו והפכה את חיי לגיהינום.
"אז אתה מודה?" שאל אותי שוב המלאך.
"לא מודה" עניתי.
הרגשתי טוב לפתע. כאילו כל מה שהאמנתי בו חזר אליי בחזרה. כבר
לא הייתי בוגד, המצפון שלי היה נקי, כבר לא הרגשתי כמו אחד
שבועט בחתולים ואונס בנות 12. לפתע הרגשתי טוב, שוב לא הייתי
בצד הרע של העניין. הייתי, כרגיל, בצד של האנשים שדפקו אותם.
אז יכולתי בשקט להיות שלם עם עצמי ולהיכנס בשער שמוביל לגן
עדן. שם, בהתאם למה שציפיתי, כולם היו כמוני.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"לא נורא,
שמעונק'ה. אולי
בפעם הבאה
תצליח."



אמא של שמעון
פרס, 1930.


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/7/01 8:28
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
קובי אור

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה