סתם עוד יום בקרבת צלם האלוהים, אך הפעם במקום לא שגרתי, קרוב
לים יותר מתמיד; והים, כמו פלטה, ללא תזוזה, מרגיע כמו השיר.

נשארתי עכשיו לבד, נחת מחיים. חיים כה רועשים מונחים כעת בצד
ליד צלחת הפירות. שתיים בצהריים, שקט, תלוי בשעה. עיר הומה
לוקחת הפסקה, או לדיוק הדברים, אנו מחליטים אם תיקח או לא.
שאלות רבות ואין צורך לתשובות, הרוגע משליט כאן סדר ואנחנו
משרתיו. הבננה טסה לה אל מול עיניי ואין חרטה.

אתה כאן מולי, דף חצי חלק שלי, אך לאט או במהרה תהיה לי למסר
או מזכרת לרגע נפלא זה. השמים חלקים ללא שום לובן, ירדן מצד
שני נראית שקטה ומכנסי האדום לח מהמים. בננה התהפכה ופי מעלה
חיוך. הזמן, מבחינתי, גם בחופשה. השעון רק מציג שעה, וקולות
הנהנים מהשקט לא מפריעים כלל. השגרה נשארה בעיר הקטנה יחד עם
האהבה, אך כאן גדלה לה אהבה אחרת, ללא מוסר וחוק, בעצם כמו כל
אהבה. הסיפון נע מעלה ומטה והראש מרוכז בהשלמת המשימה לכבוד
גברת ומוזה, שאמרתי להן שבכוחי לעשות זאת, אך גם הרצון רצה.

ושוב חושב על אלוהים - "האם אתה אחראי לכל זה?", או שמא רצוננו
הביאנו עד עצם היום הזה?