"So easy to look at, So hard to define"
(Bob Dylan)


זה סיפור חסר פואנטה, על לילה רגיל אחד שבו ראיתי בחורה יפה
אחת בבר. באמת לא משהו מיוחד, שיגרתי לחלוטין. נכנסתי, וניסיתי
לראות משהו דרך העשן שאפף את המקום. היא ישבה לבד, לקחה לגימה
מהלף בראון שלה והעבירה יד בשערה השחור. אישה שיודעת לבחור את
הבירה שלה היא אישה ששווה תשומת לב. למרות העשן יכולתי לזהות
דמעה עושה דרכה במורד הלחי, בורחת מהעין הכחולה אל עבר הצוואר
הארוך. מסיבה לא מוסברת, הרגשתי דחף לתפוס לה את היד ולמשוך
אותה החוצה, ולנסוע איתה רחוק. אולי לכנרת. לשבת איתה על החוף
בלילה, ולשמוע את הרחש של הגלים המזעריים.
זה סיפור חסר פואנטה, על לילה נפלא אחד שבו ראיתי בחורה מדהימה
בבר, ולא סתם בר, אווירה חשוכה מושלמת, יללות גיטרה של ג'ימי
הנדריקס, והיא. יש לי חולשה לדמעות נשיות, במיוחד כשהן זולגות
מעיניים כחולות. יש לי חולשה לבירה, במיוחד לף בראון. יש לי
חולשה לסיפורים חסרי פואנטה, במיוחד אם הם על בירה ודמעות.
לא הצלחתי להפסיק להביט בה, רציתי לדעת למה היא בוכה. אולי
נפרדה בזה הרגע מחבר שלה, כי ידעה שהנפש התאומה שלה תגיע לבר
בכל רגע ותסתכל עליה. אולי מישהו שהיא מכירה מת, מסרטן, סרטן
במוח. ניסו להציל אותו, אבל כבר לא היה סיכוי. הגידול כבר
התפשט למימדים ענקיים. אולי היא בוכה כי היא חושבת מחשבות
פילוסופיות עצובות, על משמעות החיים, או חוסר המשמעות. אולי
היא לא יודעת למה היא בוכה.
זה סיפור חסר פואנטה, על לילה חשוך אחד שבו ראיתי בחורה עצובה
בבר נידח אחד. חור אמיתי, תקוע באמצע שומקום. יש מצבים בהם
צריך לשאוב קצת ממאגרי הביטחון העצמי שנועדו למקרי חירום כדי
לפעול, לרוע מזלי מאגרים אלו אצלי דלים ביותר. אין לי אפשרות
להניע את שרירי רגליי כדי להתקרב אל הבחורה המושלמת. רק המבט
שלי נעול עליה. ועם כמה שאני רוצה להתקרב אליה ולעשות שתהיה
פואנטה לסיפור, אני פשוט לא מצליח. אני נרתע ממה שמסתתר מאחורי
העיניים הדומעות, אני מפגין חולשה ופחד. גם הצטלבות המבטים
הרומזת לא מספיקה כדי לשבור את מחסום הבדידות, ולפרוץ קדימה
לעולם של דמעות מתנפצות.
זה סיפור חסר פואנטה, על לילה מבוזבז שבו פיספסתי את אשת
חלומותיי בבר קסום נידח. היא סיימה את הבירה שלה, קמה והלכה.
עברה דרך עננת העשן ויצאה החוצה. מאז לא ראיתי אותה עוד.