באיזשהו שלב נשברתי.
רק התחלתי ללמוד וכבר נשברתי.
עוד לפני שהגעתי לשיעור רציתי שהוא יסתיים.

כשאמרתי להורים שהחלטתי לעזוב את הביצפר,
(שלא יהיו טעויות, לא ביצפר תיכון, כולה שיפרתי בגרות
במתמטיקה),
הם שניהם תקפו אותי.
ומה הם רוצים ממני בעצם?
שאני אהיה בן אדם.

בן אדם.

רגע, מי שלא יודע מה לעשות בחיים הוא לא בן אדם?
איפה כתוב שבן אדם הוא אחד שיודע מה הוא רוצה לעשות כשיהיה
גדול?
ומה, אם לא למדתי באוניברסיטה אז אני לא בן אדם?
ואם אני לא יעבוד בעבודה שאני לא אוהב וילמד משהו שאני לא
רוצה
רק כי ההורים לחצו עלי אז אני לא בן אדם?
ואם לא יהיו לי 5 יחידות מתמטיקה?
מה הולך פה?


אין לי מטרות בחיים.
אני לא יודע מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדול (כלומר בעוד 4-5
שנים).
אני לא יודע מה אני רוצה ללמוד.
אז אני לא בן אדם.


במבט חולמני הבטתי בשניהם צועקים עליי ולא הגבתי.
קמתי והלכתי לחדר שלי.
נכנסתי למיטה, קראתי את הספר שלקחתי בסיפריה על הודו והמשכתי
לחלום.
אני לא מוצא את עצמי.