לא פשוט לקום בבוקר ולראות במראה אדם אחר, אבל זה מה שקרה לי.
קמתי בבוקר וכמו כל בוקר ניגשתי למקלחת לשגרת הבוקר המרגיעה
שלי; מקלחת, גילוח, צחצוח שיניים וכו', אבל כשהבטתי במראה
ראיתי אדם אחר. ידעתי שזה אני, שבתוך תוכי אני עדיין אותו אדם,
אבל הכל נראה לי כל כך שונה פתאום. קשה לי לשים את האצבע על
זה, להגיד בדיוק מתי זה קרה, מתי הפכתי למישהו אחר. ממש כמו
לראות בן דוד רחוק לאחר תקופה ארוכה שלא ראית אותו, קשה להאמין
כמה שהשתנה, אתה הרי לא שם לראות את תהליך השינוי בהתהוותו.
אבל אני הייתי שם, אני כן ראיתי את התהליך בהתהוותו.
זה אכן היה תהליך. באמת הרגשתי משהו בזמן האחרון, מעין תחושה
מוזרה כזאת, אי שקט נפשי שלא הניח לי לרגע, לא עזב, כמו סערה
ענקית שסוערת וגועשת בתוכי בשקט ובסדר מופתי, נזהרת שלא להרוס
את שיגרת חיי הקבועה, כמו בקיעה של אפרוח מהביצה, כל השבר
וההרס של הביצה, בשקט ובעדינות של אפרוח. עכשיו, כשאני רואה מי
מביט בי בחזרה מהמראה, אני נזכר שבאמת היה משהו בזמן האחרון.
חשבתי שזה כלום, אבל מסתבר שזה כן היה משהו.
אז מה עושים עכשיו?
חבל, דווקא אהבתי את האני הקודם. הוא דווקא היה בחור נחמד.
הרבה אנשים לא אהבו אותו, אמרו שקשה להסתדר איתו, שהוא נורא
מסובך, שקשה לרצות אותו וקשה לדעת מה הוא באמת רוצה, אבל אני
דווקא אהבתי אותו. הוא היה אחלה של בחור, לדעתי. נכון, הוא היה
קצת יהיר וגאוותן, אבל היה לו במה להשוויץ. נכון, הוא היה מאוד
ציני ומלגלג, אבל זה כל הזמן בהומור ואת האמת, הוא היה בחור
מצחיק.
ככה עמדתי והבטתי בעצמי החדש במראה למשך שעה קלה, מנסה להבין
מי הוא, מנסה לשאול אותו כל מיני שאלות שטחיות כאלה, לנסות
לשבור את הקרח, להתרגל לעצמי מחדש. שואל אותו כל מיני שאלות,
מאלה ששואלים אדם שפוגשים בתחנת אוטובוס או בהמתנה לרופא.
שאלות כמו "איפה היית בצבא?" או "אז מה, המצב על הפנים, הא?"
מעין שאלות כלליות ומתחכמות שעוזרות לי להבין מי הבחור הזה
שעומד מולי מבלי להישמע לא מנומס או נודניק.
זאת לא משימה קלה בכלל, להכיר את עצמי מחדש. מי מאתנו לא חושב
שהוא מכיר את עצמו? הרי אדם מכיר את עצמו הכי טוב מכולם ואם
הוא לא מכיר את עצמו, אף אחד אחר לא יוכל להכיר אותו אף פעם.
אני הכרתי את עצמי, על כל צדדי, יתרונותיי וחסרונותיי. הכרתי
הכל, את הצדדים החיוביים והשליליים, ועכשיו זה. נפל עלי כרעם
ביום בהיר, כל העסק הזה, ועכשיו צריך להכיר את עצמי מחדש,
להתרגל שוב.
זו תחושה מוזרה, כמו התחושה שיש בדייט ראשון אחרי פרידה מקשר
ארוך. מצד אחד, זה תמיד נחמד להכיר מישהו חדש, במיוחד אחרי
שהאחרון עשה הרבה צרות. אבל מצד שני, כל כך התרגלת לבת הזוג
שלך, לכל השיגעונות הקטנים שלה, לכל הדברים שהיא אהבה או שנאה,
לסגנון הדיבור שלה, לצורה שהיא ישנה, לצורה שהיא אוכלת, לצורה
שבה היא אוהבת אותך... להכל. עכשיו צריך ללמוד את הכל מהתחלה
על מישהו אחר. יש בזה פחד מסוים, חשש שאתה מפסיד פה משהו,
שבסרט הזה כבר היית.
אבל זה היה שונה. לא מדובר בבן או בת זוג, מדובר פה בעצמי. אני
הוא הבת זוג החדשה שלי ואותי אי אפשר לזרוק, אי אפשר להיפרד
ממני או להתגרש מעצמי. זה מה שהופך את הכל להרבה יותר מסובך.
למה אני צריך לקבל אותו, את הבחור החדש הזה? איזו מין חוצפה
זאת? הוא נכנס אלי לחיים, בלי הזמנה, בלי שום תירוץ הגיוני,
מפיל עלי כל מיני תובנות מוזרות על החיים ועל כל מיני שטויות
כאלה ומצפה שאני אבין אותו ואפנים. למה מי הוא בכלל?! אני בכלל
לא רציתי אותו, טוב לי עם האני הישן! מה הוא נדחף פה בכלל,
מביט בי מהמראה כאילו הוא הבעלים של המקום.
אבל אין ברירה, אני צריך לשטוף פנים, להביט לעצמי בעיניים
ולהמשיך הלאה. להגיד לעצמי שטעיתי, שהאני הישן היה אולי בחור
טוב אבל הוא טעה, טעה בקשר להרבה דברים. זה מוזר להגיד את זה
אבל כן, חייתי בשקר. העולם לא נראה ככה, כמו שחשבתי שהוא נראה.
אנשים לא מתנהגים כמו שחשבתי שהם מתנהגים. הכל קצת אחרת, לא
ממש שונה בתכלית אלא טיפה אחרת.
גם הבחור הזה, האני החדש, הוא גם לא ממש שונה, הוא רק טיפה
אחרת. מסתכל על דברים טיפה אחרת, חושב בצורה קצת אחרת, מרגיש
בצורה קצת אחרת. הוא לא ממש שונה. אני מקווה שאולי, יום אחד,
אני אתרגל אליו כמו שהתרגלתי לאני הישן. אני אוכל לחזור לחיות
עם עצמי כמו פעם, להיות כמה שיותר קרוב לאני הישן.
אחרי הכל זה טבע האדם, אנחנו לא אוהבים שינויים, אני בעיקר,
אני ממש שונא שינויים, אם המצב טוב לי ואני מרוצה, למה לשנות?
ככה האדם; הוא פוחד מהלא נודע ושינוי בהכרח יביא למצב שאינו
ידוע. אנחנו לא יודעים מה יהיה בעתיד, כמו שאני לא יודע איך
ילך לי עם הבחור החדש. כל שינוי מפחיד אותנו ולכן כשכבר מגיע
שינוי, אנחנו עושים כמיטב יכולתנו כדי להפוך את המצב החדש כמה
שיותר קרוב למצב הישן.
אז מה לעזאזל אני עושה עם הבחור הזה שבמראה שלי?
אני חייב להשלים איתו, חייב להבין שזה אני עכשיו, אם ארצה ואם
לא. אני חייב להבין שזהו זה, תמו המשחקים ועכשיו מתחיל משהו
חדש. אני חייב להבין שאני מפסיק בזה הרגע להשלות את עצמי,
מפסיק לחיות בשקר. אני חייב לפקוח עיניים ולהבין מה קרה סביבי.
הבחור החדש הזה לא הופיע ככה פתאום, זה הרי היה תהליך, אמרתי
זאת בעצמי. הוא כאן בגלל סיבה כלשהי, משהו גרם לו להופיע, משהו
גרם לאני הישן להפוך לבחור הזה. כנראה שזה קרא מסיבה כלשהי.
כי מה לעשות, אנחנו חיים בחברה. חברה שמכתיבה לנו איך מתנהגים,
חברה שמכתיבה לנו חוקים להכל, גם לאיך להרגיש. חברה שאומרת שמי
שאוהב חייב להתבגר, שמי שחושב יותר מדי סופו להיות לבד ושמי
שלא בוכה בלוויות מפנים את הרגשות שלו. זה לא בריא כל הדברים
האלה. חייבים להתבגר כשאוהבים, חייבים לזרום עם החיים וחייבים
לבכות בלוויות. אם אתה לא מרגיש חייב בגלל שאתה מרגיש, אתה
מרגיש חייב בגלל שהחברה מרגישה ואי אפשר להילחם בחברה.
מי שמנסה להילחם בחברה סופו לצנוח חסר רוח חיים בתוך עצמו,
סופו שיהיה לבד. לכן אדם חייב לאבד קצת מעצמו, לאמץ לעצמו קצת
מרוח העדר, קצת מההמוניות של כולם. זה כמו ליטוש של יהלום;
אומנם המשקל של היהלום קטן עקב הליטוש, אבל הערך שלו גדל
בהרבה. אם תהיה קצת פחות מיוחד, אתה תהיה הרבה יותר יקר למי
שמסביבך. זה הסוד, להיות מיוחד, אבל לא מיוחד מדי. הגבול בין
מיוחד למוזר הוא כל כך דק, שאתה לעולם לא תשים לב שעברת אותו.
אני עברתי אותו, אני הייתי מוזר. אף אחד לא רצה להגיד לי את
זה, אף אחד לא רצה לשבור לי את הבועה. אבל כמו בכל סיפור על
גאווה ומוזרות, גם כאן היה ילד שטיפס על עץ וצעק שהמלך ערום
ואכן הייתי ערום, אז התלבשתי. עכשיו אני צריך להסתכל לעצמי
בעיניים ולהכיר את עצמי שוב, לנסות לחפות על כל הטעויות שעשיתי
וללמוד מחדש איך חיים, איך עושים את כל הדברים האלה שהייתי
עושה פעם כל כך בקלות. זה לא שינוי של ממש, אפשר לומר שזאת רק
קצת התמתנות.
אבל מה קרה לילד, לילד שקלט שהמלך ערום? מה כבר צריך לקרות לו?
כלום. אבל הצעד הראשון בללמוד לחיות עם עצמי, זה לדבר עם הילד
הזה. לבקש ממנו סליחה שראה לי את הביצים ולהגיד לו תודה שהיה
לו האומץ לעמוד מול כולם ולהגיד שאני ערום. אבל יותר מזה,
להגיד לו תודה שהיה לו האומץ לעמוד מולי ולהגיד לי שאני ערום,
כי בלי הילד הזה עוד הייתי עומד ערום באמצע כיכר השוק, וכולם
היו רואים לי את הביצים.
אז עכשיו יש אני חדש ועכשיו, כשאני מסתכל שוב במראה, הוא לא
כזה נורא. הוא נראה בחור נחמד, די דומה לקודם כשמסתכלים טוב.
הוא לבוש, כבר לא רואים לו את הביצים. הוא הגרסה המחודשת, אחרי
הילד שצעק שהוא ערום. אני די מחבב אותו, את הבחור החדש הזה.
עושה רושם שהוא הולך לתקן את כל הטעויות שעשה הבחור הקודם. אבל
אני חושב שאני לא אלחיץ אותו עכשיו. קודם אני צריך להשלים עם
עצמי, להכיר את עצמי מקרוב. אחר כך אני אצא החוצה ואתקן את
עולמי שנשבר מאז שעזב הבחור הקודם.