"פעם ניסיתי לעשות מדיטציה, אבל זה לא ממש עבד. התחילו לקרות
לי כל מיני דברים מוזרים אז הפסקתי."
"מה למשל?"
"לא יודעת, היה מין שקט מוזר כזה, הרגשתי חום בכל הגוף ואשכרה
הרגשתי שאני שוקעת בפתאומיות כזאת, כאילו צפתי על מים ופתאום
התחלתי לטבוע. זה היה ממש מפחיד, חשבתי שאני נופלת לגיהנום."
"כן, זה קורה לפעמים. את יודעת למה?"
"לא. למה?"
"אני אגיד לך. לכל בן אדם יש שלוש הילות..."
"זה לא תשע הילות?"
"אני לא מבין בתורה שאומרת שיש תשע הילות. אני שלב ראשון
ברייקי וברייקי מאמינים שיש שלוש הילות."
"אהה, הבנתי."
"בכל מקרה, לכל בן אדם שלוש הילות וכל הילה אחראית על חלק אחר
שלך: אחת על הבריאות, אחת על המחשבות ואחת על הרגשות. עכשיו,
הקבלה למשל..."
"אני לא מאמינה בקבלה. זאת אומרת, אני מאמינה שיש אנשים עם
כוחות, אבל אני לא אוהבת את מה שעשו מכל זה, אתה מבין? אני
חושבת שכל בן אדם מאמין באיזושהי ישות עליונה, אבל כל הכפייה
הדתית הזאת ממש לא עושה לי טוב."
"תראי, כל העסק הזה לא משנה בכלל. הרי כל אחד יכול לקרוא את
הקבלה, זה ספר הזוהר. אומרים שמי שקורא את ספר הזוהר, למרות
שהוא עדיין לא מוכן להבין את מה שכתוב שם, משתגע. אומרים שכל
הידע של העולם כתוב שם."
"לא יודעת, אני פשוט לא מאמינה בזה וזהו."

בערך ברגע הזה של השיחה בין שני הליצנים שישבו מאחורי באוטובוס
הבנתי שאו שהאינטליגנציה עברה מן העולם, או שהבחורה ממש טיפשה
והבחור ממש רוצה להשיג זיון להלילה. זה היה פשוט מעורר רחמים.
כל כך הרבה שטויות בחצי שעה של שיחה. בהתחלה זה לא ממש הפריע
לי, הם לא האנשים הטיפשים הראשונים שפגשתי או ששמעתי מדברים,
אבל שני אלה ממש עלו לי על העצבים. חוץ מזה, אנשים רוחניים
עושים לי צרבת.
"יש לי שאלה אליך, אם לא אכפת לכם שאני ככה קופץ לשיחה," אמרתי
לצמד המוקיונים שבספסל מאחורי. הם שניהם הסתכלו עלי במין מבט
אטום שכזה, כאילו לא ידעו מאיפה באתי ומה אני רוצה מהם. הבחורה
דווקא הייתה יפה. היה לה גוף מאוד אתלטי, לפחות ממה שיכולתי
אני לראות. היא הייתה חיילת ולבשה מדים ירוקים ודהויים שלא ממש
אפשרו לי לשפוט את גופה אחד לאחד. היא הסתכלה עלי בעיניים
רגועות ואז אמרה בחיוך מבויש ורוחני שכזה, שעשה לי בחילה
"בטח."
"פעם קראו לך בכף היד?" שאלתי.
"קראו לי אבל זה לא היה מי יודע מה מדויק. למה, אתה קורא?"
"למעשה, אני מאסטר בתורת הקאטייאנים, שהם שבט מיסטי מטיבט
שהמציאו את הקריאה בכף היד." מיותר לצין כמובן שאם יש כזה דבר
קאטייאנים, אז הם לא ממש היו מאושרים שאני קושר את שמי בשמם.
"באמת? וואו, מגניב, אתה מוכן לקרוא לי בכף היד?"
"מה, כאן באוטובוס?" זאת הייתה מניפולציה גאונית כמובן. ידעתי
שהיא תרצה שאני אקרא לה כאן באוטובוס וזה מה שהתכוונתי לעשות.
היא נפלה מיד למלכודת שלי.
"נו, מה אכפת לך, מה זה משנה?"
"את יודעת מה? טוב, אין בעיה. תביאי לי את היד שלך."
"איזו יד להביא? אני יודעת שיד אחת מייצגת את העתיד ויד שנייה
את העבר."
בלי להתבלבל אפילו לשניה עניתי לה תוך כדי ניצול המידע שהיא
זרקה לי. "את ימנית, נכון? אם ככה אז תביאי את יד ימין, היא
זאת שמייצגת את העתיד."
היא הגישה לי את כף ידה הימנית. הייתה לה יד חיננית, דקיקה
וצעירה. משום מה לרוב האנשים הרוחניים יש גוף אתלטי ומושלם
שכזה. זה חלק מחוקי מרפי: האנשים שהכי עולים לך על העצבים,
בצורה קוסמית בלתי מוסברת יהיו האנשים שנראים בעיניך הכי טוב.
התבוננתי לה בכף היד ונראתי מוקסם ומסוקרן, כמו מישהו שיודע מה
הוא עושה. ככה בהיתי בכף ידה כחמש דקות תוך כדי הוצאת קולות
הרהור עמוקים.
"נו, אתה מחזיק אותי במתח! מה אתה רואה?"
הרמתי מבטי מכף היד שלה והבטתי בעיניה. "או קיי, כף היד שלך
מספרת לי הרבה דברים עליך, למעשה, אני מרגיש שאני כמעט מכיר
אותך. זה אומר שההילה השלישית שלך מאוד מפותחת." היא חייכה
חיוך מסמיק וחמוד, כמו מישהי שכרגע החמיאו לה ואמרו לה שההילה
השלישית שלה מאוד מפותחת.
חשוב לציין, למען הסדר הטוב, שאין לי ולו חצי מושג בהילות,
קריאת ידיים ושאר שטויות רוחניות שכאלה. למעשה, פשוט ישבתי
וצותתי לשני אנשים באוטובוס שסיפקו אחד לשני הרבה מאוד פרטים
על חייהם אחד לשנייה בלי ממש לשים לב.
"או קיי, אז אני יכול לראות שאת בן אדם מאוד רוחני, בן אדם
שהנשמה שלו היא נקייה ובלי חורים של חוסר וודאות. אפשר לראות
את זה בגלל שהיד שלך לא רעדה כשהסתכלתי בה. העור מאוד מסודר
וכל הקווים הולכים לאן שהם צריכים ללכת." בלבי חשבתי לעצמי
איזה משפט ריק מכל תוכן אמרתי. הקווים הולכים לאן שהם צריכים
ללכת, איזה קשקוש... "אני רואה שאת כרגע לא ממש מרוצה מהמיקום
שלך בקריירה, שאת רוצה לגדול ולהתפתח. אולי את רודפת אחרי
איזשהו קידום או משהו כזה. אפשר לראות שבסופו של דבר תשיגי את
מבוקשך כי את ממש רוצה את זה. אפשר ממש להרגיש את זה, אפשר
לראות את זה בקווים הדקיקים שמחברם את קו החיים לקו הקריירה."
"וואו, זה ממש נכון. אני באמת קצת לא מרוצה מהתפקיד שלי בצבא!
אני רוצה להיות מפקדת! אני ממש רוצה את זה ואני רודפת אחרי זה
כבר חודש!" אני יודע, אמרתי לעצמי. לפני בדיוק רבע שעה אמרת
לבחור החרמן שלידך שקבעו לך תאריך למיונים לקצונה אחרי שחודש
את מגישה בקשות.
היא הסתכלה לי בעיניים מעריצות ואמרה: "מה בקשר לאמא שלי? היא
תסתדר מבחינת עבודה?"
החזרתי עיניי לכף ידה, מודה לטיפשות שלה על שסיפרה לי שאמא שלה
מובטלת כרגע. "אני רואה כאן שהחריץ הכלכלי מעמיק, מה שאומר
שהמצב הכלכלי מקבל יסודות יותר עמוקים והופך יותר מבוסס. אם
אני מחבר אותו ומשווה את הצורה שלו כאן בחלק הזה," הצבעתי על
נקודה לא ברורה בכף היד שלה, "אז אני יכול לראות שהסיבה
להתייצבות הכלכלית תלויה באחד ההורים שלך שאת מאוד קשורה
אליו." איזו בדיחה, אחד ההורים שלך שאת מאוד קשורה אליו. כמעט
פרצתי בצחוק היסטרי אבל החזקתי את עצמי.
"איזה יופי. אני מה זה מקווה שאמא שלי תמצא עבודה. מה לגבי
אהבה, אני אמצא איזה מישהו?"
"תראי, זאת תמיד אחת השאלות שהכי מסקרנות את כולם. זה בעייתי
לענות עליה כי זה תלוי בהרבה גורמים ובין היתר זה תלוי בזמן.
אני רואה שיש לך קו משפחה מאוד ארוך ושיש לך קו אהבה וקווי
ילדים, לפחות שניים. זה אומר שבסופו של דבר את תמצאי גבר,
תתחתני ותולידי לפחות שני ילדים. השאלה היא האם תהיה לך אהבה
בזמן הקרוב, נכון?"
היא הנהנה בחוסר הבנה מוחלט.
"אז לזה אני יכול לענות לך שגם זה תלוי. אני לא רואה שום חיבור
בין הקטע הנוכחי של קו הקריירה לקטע הנוכחי של קו האהבה, מה
שאומר ללא ספק שהקריירה משפיעה על העובדה שאין לך אהבה כרגע."
"מה עם הבחור שאני דלוקה עליו, אלון?" אלוהים, איזו טיפשה!
ממשיכה לספק לי פרטים על חייה, ממש כאילו היא מנסה לעזור לי.
בזווית העין ראיתי את הבחור שיושב לידה מאבד כל תקווה לזיון
ממנה. במקום זה הוא החל לבהות מחוץ לחלון בקנאה תהומית בלתי
נשלטת על כך שאיזה מאסטר בתורת הקאטיינים לקח לו את הבחורה
שממילא דלוקה על איזה אלון אחד.
"אהה, למה לא אמרת קודם? אני יושב ומנסה להבין מה זה השורשים
האלה כאן." שוב הצבעתי על נקודה לא ספציפית בכף היד שלה.
"תראי, קו האהבה שלך הוא נורא מרוסק בתחילתו אבל יש כאן צורה
של שורשים. לפעמים, הצורה החיצונית של הקווים גם מנסה להגיד
משהו. בד"כ זה רמז על בסיס של שם של בן אדם או מאפיין בולט
שלו. שורשים יכול להגיד שהולך להיות קשר עם מישהו בשם אילן,
ארז, אלון... הבנת?"
היא חייכה עד לב השמיים והשמיעה קולות אושר של בת חמש עשרה
מאוהבת. "יווו, אני לא מאמינה. איזה יופי."
"אבל בכל מקרה את צריכה לעשות איזושהי בחירה בין קריירה לבין
אהבה. הרווח ביניהם הוא די קטן, מה שאומר שלא יהיה לך זמן
לשניהם. כנראה שאם תקבלי את הקידום שאת רוצה לקבל הקשר הזה
יידחה בתקופה של בערך חצי שנה או שנה."
היא הייתה המומה, לא ידעה מה לומר. היא הסתכלה עלי באושר,
בהערצה בלתי נתפסת, כאילו אני אלוהים. "אתה ממש מדהים, ממש
קלעת בול!"
"תודה, תודה. העונג כולו שלי." הסתובבתי חזרה למקום מושבי והיא
המשיכה לדבר עם הבחור שלידה שאיבד כבר כל תקווה, מספרת לו על
כל הרגשות שעוררתי אצלה. מספרת לו איך היא הולכת להילחם אפילו
יותר חזק על קצונה ואיך היא הולכת להתקשר לאלון ישר כשהיא תגיע
הביתה. הבחור, מיותר לציין, כבר הבין שלא הוא יזכה לצלול אל
בין רגליה והחל לאבד בה עניין ורק הנהן בהבנה מדי פעם. אני
ישבתי וחשבתי לעצמי איזו טיפשה היא.

כל כך הרבה אנשים בעולם הולכים עיוורים, כיסוי שחור ועבה מכסה
את עיניהם. אנשים שמחפשים למלא חור בנשמה, לא משנה עם מה,
העיקר שיתאים. זה לא רק הרוחניים, שמחפשים משמעות נסתרת לכל
פרט קטן וחסר משמעות בחיים, ולא רק אלה שנוסעים "לחפש את עצמם"
בהודו ובדרך כלל מוצאים סמי הזיות, זיונים פרועים עם הודיות
סקסיות או קצת שקט מהמצב הביטחוני הרעוע. כל אלו שמחזיקים
באמונה, כל אותם אנשים, שאם לצטט את אותה סתומה מהמושב מאחורי,
מאמינים בישות עליונה - הם כולם אותו הדבר.
תראו איך שכנעתי אותה בקדושתי ובכוחי הבלתי מעורערים. אתם
חושבים שזה קשה? כל מה שצריך זה למצוא נפש רכה ורגישה ולתת בה
מכה קטנה בדיוק איפה שזה הכי כואב ואז זה עובד.
זה באמת עובד. רוב הסיכויים שעכשיו אותו אלון יכנס איתה לקשר
רומנטי ושהיא תצא לקצונה כמו שהיא רצתה, בגלל שהיא מאמינה באמת
ובתמים שזה העתיד ולא יכול להיות אחרת, כי המאסטר קאטיין אמר.
אנשים חלולים מחפשים למלא את החלל, מחפשים מישהו לעקוב אחריו
ולהאמין בו כי הם מפחדים להכיר בעובדה שאין שם אף אחד, שהם
לגמרי לבד. הדבר שהכי מפחיד אותנו, בני האדם, הוא חופש. אנחנו
אף פעם לא חופשיים לגמרי, אנחנו תמיד כבולים. כל חיינו אנחנו
מבלים במסגרות: בית ספר, צבא, אוניברסיטה ועבודה. כשזה נגמר אז
יש מסגרות אחרות: נימוס, התנהגות מתורבתת, חוקים ודמוקרטיה.
אנחנו כל כך פוחדים להיות עצמאיים לגמרי וחופשיים, עד שאנחנו
יוצרים לעצמינו מסגרות מלאכותיות ואפילו ממנים שר שיהיה אחראי
עליהם ומקצים לו משרד עם מזכירה וחלק בתקציב. אפילו אלה
שמחפשים לברוח, להיות חופשיים באמת, מכניסים את עצמם למסגרת.
כי להיות מסומם זה לא להיות חופשי, זה מסגרת כמו כל המסגרות,
רק שהצורה שלה היא לא מרובעת אלא לא מוגדרת וצבועה בהרבה צבעים
מרקדים.
אז כל אותם אנשים שמרגישים קצת חנוקים מחפשים לצאת מהמסגרת.
אבל זה נורא מפחיד, אז הם בסך הכל יוצאים מהמסגרת שלהם למסגרת
טיפה יותר רחבה. הם תולים את כל כולם באיזה כח מיסטי מטומטם
שהמציא איזה פסיכי על הר בהימלאיה והופכים אותו למסגרת שלהם.
הם מאשימים אותו בכל הדברים הרעים ונותנים לו קרדיט על כל
הדברים הטובים בלי לשים לב שהכל תלוי רק בהם ולא באף אחד אחר.

מה אתם חושבים, שאני חופשי? מה פתאום, מה אני טמבל? למה שאני
אעשה את זה לעצמי, להיות חופשי זה מסובך וחסר טעם. אני לא
חופשי בכלל, אני פשוט מבין שאף אחד לא יכול להיות חופשי, אז
אני לא מתוסכל מזה. אנשים לא מתוסכלים לא מפתחים חורים.