סופו של ערב. וכאן אני ניצב, נכון לכל. בסך הכל עוד שש שעות,
לסיום המסע. ונושא אני עמי עלי, את פניי ואת ארשת מחשבתם, אל
תוך מרחבי הלילה העצום. שם אלך. פעם בדרכי צחוק, חברה, שוכרה
והוללות. פעמים אלך בדרכי אהבה, לחש ונועם לטיפה או לחילופין
בשיחת אמת עם אדם קרוב ויקר. אך הלילה. הלילה אשוטט בנתיב
הבדידות והמחשבה. חותך מרחבים עצומים ועצובים. שם עמקי הכמיהה,
גבעות הזיכרון, הרי החרטה וימות הגעגוע העמוקים. והנני נמצא
איי שם.

איי שם במדבר הלילה. אל תוך הכוככבים, כשלרגליהם אין קרקע,
דוהרים כפירים בני לביאה. ויחד עמם דוהרות, מחשבות וזכרונות.
אותם רודפות געגוע ודימעה.

הלילה. בעזה וירושלם, יחככו ידיים בתוך מזימות. זדים נרשעים,
עסקנים פחדנים. הלילה, על הר גריזים יכתתו חרבותיהם ילדים.
וברעש תופי מלחמה, יקיזו דמם על אדמה בלהט. עד שתלובן בשלג,
דמעות אלוהים אמם. שארית בוקר תלחש בלבה גומל. ובלילה הבא. כמו
בכל לילה תצא אליהם אחריהם. ואני אתם נודד, מחפש...

מוצא אלבום, בידי האחת. ובשניה בדל סיגריה. אלה מוארים באור
צהוב, קלוש ודהוי. נאבק בחשכה. האור יכנע ויגווע, הבדל יכבה,
ואפלה תחדור פנימה.