דלת הטירה נפתחה בחריקה נוספת, צורמת מהחריקה המוקדמת,
ומקסימיליאן עבר את הסף.
הכל חשוך. עייניו של מקסימיליאן לא היו מורגלות אל החושך, הרי
בחוץ זהו יום חמים של סוף הקיץ  ושמש קולחת על העורף.
עוד לפני שמקסימיליאן הרגיל עייניו אל האפלה הדמות שפתחה לו את
הדלת קראה לו לבוא אחריה.
הדמות שצעדה לפניו היתה בגובהו לערך אך מכוסה כולה בגלימה דקה
שנמשכה בשובל ארוך של משי.
הדמות נשאה בידה פמוט בעל נר קטן שנלחם באוויר הקריר המנסה
להניסו כמו אפלה המנסה להתגבר על האור. אורו לא הספיק להארה
אלא להדרכת בעליו המכיר את הטירה אך שומר את נפשו מפגיעה בחפץ
שאינו במקומו.
לולא מוחו היה טרוד כל כך במשימה שלפניו היה נכנע מקסימיליאן
אל הדחף הרגעי להביט בעייני הדמות שלפני. בקולה לא נשמע רמז דק
ביותר לזהות מינה.
הוא הובל ברחבי הטירה, בין מסדרונות לגרמי מדרגות ובזמן זה
עייניו החלו להתרגל לחושך העוטף אותו.
"האם אנו קרובים?" הוא שאל, אך בעל הנר לא השיבו.
"סליחה?" הוא חזר, מתעקש לתגובה כל שהיא.
"עלי להובילך לחדר בקצה השני של הטירה. צר לי על שאני מצריכה
אותך בהליכה מרובה אך זוהי הדרך היחידה לחדר הסגול."
הוא ידע. ריחה היה חזק ומשכר. לא יתכן כי גבר ישמש עצמו בריחות
שכאלו!
"האם האדון ימצא שם?" הוא שאל בתשוקה עזה לשמוע את קולה
בשנית.
"לא כרגע, אך הוא יצטרף אלייך ברגע שיתפנה." היא השיבה.
"ואיך הוא ידע מי אני?" הוא שאל בתקווה שתתעניין בשמו.
"הוא ציפה לך!" היא השיבה.
"הוא ציפה לי?"
מדוע לכל הרוחות אין היא שואלת לשמי?
"למכתב שאתה כל כך נילהב להגיש לו." היא השיבה בקול מעט
מלגלג.
מקסימיליאן נעלב במקצת. התלהבותו נבעה מסקרנות יוצאת דופן
אלייה עד כדי כך שחשיבותה של השליחות פחתה.
במקום להשיב לה החליט מקסימיליאן להביט קצת מסביבו וברגע שעשה
זאת נעטרה נשימתו.
הטירה הייתה עצומה בגודלה, זאת ידע, אך יפיה גבר על גודלה
באלפי מונים!
עמודי אבן מעוטרים תמכו בתיקרה שבה היו מוטבעים אלפי תחריטים
ותבליטים מעודנים למינייהם בדמויות מלאכים, שככל הנראה נעשו על
ידי אחד מאומני הדור העתיק.
המלאכים נראו כה שמימיים ומלכותיים שניתן היה לטעות בהם ולחשוב
כי יד האלוהים נתנה בהם חיים.
"אחרי." אמרה הדמות חלושות ופנתה לחדר מימין למיסדרון.