אני הולכת על המדרכה הסדוקה, משתדלת נורא לא לדרוך על הסדקים,
גם אני לא אוהבת שדורכים על שלי, זה מכאיב.
מלטפת באצבע את שפתי הסדוקות גם הן, זוכרת טעם אחר בתוכן, טעם
הנשיקה, רטיבות נעימה, יבש עכשיו, יבש וסדוק.
העור מתקלף מהשמש הצורבת, אני עוזרת לו, מקלפת אותו בציפורני,
חתיכות נופלות למדרכה, נחות בין הסדקים העקומים שעל פניה ואני
מדמיינת לי שהם כמו תרופה לסדקים, כאילו שיוכלו לרפא אותה.
הולכת בין האנשים, מנסה לחפש תשובות בעיניהם הריקות, מסתכלת על
רגליהם, הם כן דורכים על הסדקים, מדרכה מסכנה.
אני באמת מרחמת על המדרכה, כל היום אנשים דורכים עליה, זה לא
נעים שאנשים דורכים עלייך, אני מכירה את ההרגשה.
לרגע נדמה לי שאם אני אשכב על המדרכה איש לא ישים לב ופשוט
ימשיכו ללכת וידרכו עלי בדיוק כפי שהם הולכים על המדרכה, ואז
אני נזכרת שעל בני אדם דורכים נפשית ולא פיזית, אכזבה.
פרצופים כמעט מוכרים עוברים סביבי, אולי אנשים שאיבדתי, אולי
אנשים שאיבדו אותי, לא זוכרת כבר, לא רוצה לזכור.
יש לי דמעות שם בפנים, אני מרגישה אותן אבל הן לא יוצאות, הן
מחלחלות עמוק יותר ונאגרות בפנים, זה בגלל הסדקים שם, הן
מחלחלות בניהם.
הלוואי שירד גשם, שהשמיים יבכו במקומי, אבל השמיים כל כך
כחולים, ניגוד מושלם למדרכה האפורה ולי.
השמים מסמלים בשבילי את האושר, המדרכה מסמלת אותי.