הייתי רוצה לטוס לשוודיה, ולשכב על השלג כמה ימים. אבל אני
בטח אתאבד אחרי כמה זמן בגלל מחסור באור-שמש.
אני שונאת להיות מופרעת נפשית.
אני שונאת להרגיש את הגוש בגרון ואת הדמעות מאחורי העין כל פעם
שמשהו מסתיר את השמש. ותמיד כשיורד גשם אני בוכה איתו.

-"את לא שונאת את החבורה שלנו נכון?" רוית שואלת.
-"מה פתאום?!" אני עונה, "אני אוהבת את כולנו."
אבל אני שונאת שונאת שונאת את החבורה הזאת. זה יותר מידיי, אני
סובלת.
אני סובלת, ואני סובלת.
הנה אמרתי, רוית המלמלית שלי, לא טוב לי איתכן. כשאתן כל אחת
לחוד - זה מעולה. אתן כאלה ילדות מעולות, כאלה חברות טובות.
אבל אנחנו יותר מידיי, כל דבר שהוא יותר מידיי הוא לא טוב.
ואתן יותר מידיי בשבילי. כל אחת והצרה הקטנה שלה, והכל איכשהו
נופל עליי או לידי או לאוזניים שלי או משהו וזה פשוט יותר
מידיי לפעמים.
דיי, הוצאתם לי את כל החשק.
אפילו את החשק המיני,
ואולי זה בכלל הכדורים?
גם מזה נמאס לי, אני אף פעם לא במצב-רוח המתאים. מעניין, מתי
אני כן אהיה? מצטערת דור, זה לא אתה - זו אני.
קלישאות זה בסט.
אני לא חושבת שזה אישי בגללך, נראה לי שזה סתם בגלל שחורף.
אני הכי שונאת את החורף.
בעיקר חורף ישראלי. בכלל אני שונאת את ישראל, אני אוהבת את
שוודיה.
אם כבר חורף - אז שיהיה הרבה שלג. אחרת זה בכלל לא שווה.

הכי כייף זה להישאר בבית עם ספר טוב, או מול המחשב.
אבל אמא ואבא עולים לי על העצבים ואני רוצה להיות מחוץ לבית
כמה שיותר. ואני שונאת לצאת בשישי סתם למושבה או עם אנשים.
הכי אני שונאת צוללת, תמיד אני בוכה, אפילו כשאני לא הולכת.
אבל יותר גרוע זה להישאר בבית בשישי בערב, או לראות את הפרצוף
ולשמוע את טון הדיבור שלכן כשאני לא מספיק מגניבה כדי לשבת
איתכן ברחובות ירושלים המסריחה והמשעממת הזאת.
לא רוצה לראות את מבט ה-"יואו יצורה מה את נשארת בבית בשישי
בערב?!" ונמאס לי לשמוע את טון הדיבור של "איזו לא מגניבה את,
את לא יוצאת ומשתכרת איתנו."
אני לא רוצה לריב עם אף אחד, בעיקר לא אבא ואמא, אז אני תמיד
ממציאה תירוצים כששואלים אותי אם אני רוצה לעשות משהו רק בגלל
שאני לא רוצה להסתכן בצעקות.
איזה יופי, אני כלבה מחונכת היטב.
רק כדי לא לריב, אני שונאת לריב.
בתוך הראש המעוות שלי אני מתארת מילה במילה איך אני מתחילה ריב
וגם מנצחת אותו.
מה אני אומרת, מה הוא אומר, איך הוא שותק אחרי הטיעון הנחרץ
שלי, איך אני יוצאת מהחדר בסערה ומשאירה אותו עם נקיפות המצפון
שלו.
יש לי ראש מעוות,
אני בנאדם מעוות.
שכנעתי את עצמי שבקרוב יהיו לי כוחות קסם. אפילו תפסתי את עצמי
אומרת "טוב נו, כשיהיו לי כוחות קסם אני כבר אדאג לזה..."
סטרתי לעצמי ואחר כך בכיתי.
אני בוכה יותר מידיי.
בנאדם רגיש? יותר בכיוון של בכיין. דמעות דמעות דמעות, אני
שונאת לבכות.
"שוב הגשם יורד אני בוכהההה" ענת מזייפת יחד עם הבנות של
צביקה.
אני שונאת כשענת צוחקת עליי שאני צמחונית. אז יש לי
אידיאולוגיה, אז מה?
בעלי-חיים חשובים לי. גם בני אדם.
אני לא שונאת אף אחד. אני בנאדם שלא שונא אף אחד.
אז במקום אני שונאת דברים קטנים. למשל, אני שונאת כששרים שיר
בקול רם וליד אנשים בלי שיודעים את כל המילים. תעשו טובה ואל
תשירו, אתם הורסים את ההנאה הציבורית.
מעורבות ציבורית.
אני שונאת שיעורי גיאוגרפיה. שרה אישה רעה.

אתן בטח שמחות עכשיו, שיש לי חבר ואני שקועה בו, כמו באידיליה
המטומטמת שלכן.
אני ילדה טובה.
"וואי את צריכה לראות אותו, אה, בעצם לא כי אז הוא ירצה
אותך."
אז קודם כל תודה על המחמאה, עכשיו בואי, תסגרי אותי בגטו בבקשה
ממך, פן אגנוב את כל גברברי המדינה, שוברת לבבות שכמותי.
נמאס לי מכן ומהיחס הזה שלכן, כל אחת ואחת מכן, כן, גם את
שעכשיו קוראת ואומרת לעצמה
"היא לא הזכירה אותי, זה לא מכוון אליי." אז זהו, שזה כן.
ואיזה כייף זה לגנוב לזהר משפטים.

אני שונאת שכל פעם שיש לי חברה-הכי-טובה היא מחליטה לעבור
בית-ספר.
אני שונאת שהחברה-הכי-טובה רבה תמיד איתי ומאשימה אותי בכל
דבר.
אני שונאת את זה שאיבדתי קשר עם בנות-הסוד שלי. כל כך ידעתי
שזה יקרה.
אני שונאת שאבא עובר בכוונה מאחוריי כדי לקרוא מה כתבתי.
אני שונאת כשחברות שלי מתנהגות כמו ילדות בנות ארבע ולא
מסכימות להישאר באותו החדר עם מישהי שהן רבו איתה.
אני שונאת כשבנות מתקשרות רק בגלל שיש צוללת.

אני שונאת לאבד קשר.

אני שונאת את המקום הזה, הייתי רוצה לקום ולנסוע לשוודיה, בלי
להודיע לאף-אחד. פשוט לקום ולטוס מכאן, ולשכב על השלג ולישון
כמה ימים רצופים. ואז אני בטח אתאבד בגלל מחסור באור-שמש.




ואני הכי שונאת את הידיעה, שאחרי שאני אפרסם את המונולוג
האידיוטי הזה, אתן תעשו לי את המוות.