הפער שהיה בינינו נסגר במהירות. כבר אין לי לאן לברוח. אני
מסתכל מעבר לכתף, והם שם, עדיין צועקים עלי שאחזור, עדיין
רוצים שאעצור. אבל למה שאעצור? הרי שום דבר טוב לא יצא מזה,
והמאמץ הכרוך בבריחה מהם הוא כלום לעומת כאב הראש והסבל שאני
יודע שאחווה אם אכנע להם ואבלה איתם אפילו חמש דקות.

אז אני ממשיך לברוח, והם רודפים. לעזאזל, הם עקשנים. אני לא
זוכר שהם היו כל כך צמאי דם, כל כך... אכזריים. אנשים בגילם הם
בדרך כלל תמימים, נחמדים, שקטים... בדיוק ההפך מהם.

הצעקות מתחזקות. אני חושב שאני לא אוכל להמשיך לברוח למשך זמן
רב. כבר עכשיו הנשימה כבדה לי, הרגליים מתחילות להיות כבדות.
אבל אני לא יכול להפסיק. לא עכשיו. לא כשאני כל כך קרוב...

אני כבר רואה את המחסה- המכונית שלי, המכונית, שתוביל אותי
בבטחה, אל ביתי, הרחק מאותם יצורים שטניים שרוצים ברעתי. ברגע
שאגיע למכונית, אני אתרחק מכאן ולא אחזור לעולם.

בשארית כוחותי, אני מגיע למכונית. אני מושיט יד אל הכיס כדי
להוציא את המפתחות...
ומגלה ששכחתי אותם בחדר.

פחד אימים משתלט עלי. אני מסתובב בדיוק בזמן לראות את היצורים
הנוראיים מגיעים. הם תופסים אותי, וגוררים אותי חזרה אל
הבניין, במעלה המדרגות.

הצרחות שלי רק גורם למנקות להסתכל בתדהמה. הן לא עוזרות לי, רק
מתבוננות, מבטן מוזר, רחמים מעורבים בלעג בעיניהן. הן יודעות
שסופי הגיע, שאני אאלץ להמשיך, עד הסוף המר, ושלעולם, לעולם לא
אוכל לברוח...