ירחמיאל קליינשטיין שיחק עם החתול שלו בשעת ערב מאוחרת כשלפתע
נשמע צילצול בדלת. בלי לחכות לתשובה נפתחה הדלת ובפתח ניצב
שוטר במדים שהחזיק בידיו אבטיח גדול וירוק.
"תגיד לי," שאל השוטר, "אתה מכיר אותו?"
"כן," משך הזקן בכתפיו ונאנח, "ללא ספק זהו יוסי אבטיח."
"לפני שאני ממשיך בתחקיר," השוטר הניח את האבטיח בעדינות על
השטיח, "אני חייב לציין שאתה נחקר תחת אזהרה."
"במה אני מואשם?" תהה הקשיש וזקנו הלבן נרעד.
"אני אעצור אותך עד תום ההליכים או עד צאת נשמתך," הבהיר
השוטר, "אלא אם כן תגלה לי איך לימדת את החתול שלך לשחק
סטנגה."
"אה," קליינשטיין נרגע, "מה הבעיה?"
"שלא תדע," השוטר הפליט יפיחה חרישית, "צוצי שלי בקושי משחק עם
האנטנה של הטלביזיה ועכשיו שיש כבלים אני חושש לגרוע מכל."
"תביט," הזקן התיישב בכורסתו וחייך, "חתולים הם לא חיות
מטומטמות. בסך הכל צריך לזכור שיחס גורר יחס. האדם הוא כפי
שהוא בגלל שמתנהגים אליו בהתאם. את החתול הזה, ביסקוויט, אני
מגדל מאז היה גור. סיפרתי לו סיפורים לפני השינה, ציחצחתי לו
שיניים ושנתיים הוא הסתובב עם טיטולים. היום, תאמין או לא, הוא
הולך למכולת לבד ויש לו כמה חברים באינטרנט."
"מדהים!" קרא השוטר. "אולי הוא ירצה להצטרף למשטרה? אם הוא
יעבור קורס קצינים יממנו לו לימודים באוניברסיטה."
"לא צריך להיסחף בדברים האלו," החיוך על פני קליינשטיין התרחב.
"החתול הקודם שלי דיבר בטלפון והכל, אבל בסוף מצאתי אותו במיטה
עם העורך דין שלי והנה היום הם גרים ביחד בלואיסוויל קנטאקי.
שולחים גלויות וכאלה. לא שיש לי בעיה עם זה, אבל בכל זאת - זה
היה החתול שלי."
"אני אזכור את זה," השוטר הנהן. "אבל כשוטר אני יכול לספר לך
שעורכי דין מזיינים כל דבר."
"טוב," נעץ קליינשטיין מבט חוקר באבטיח. "מה הוא עולל הפעם?"
"אישה אחת התקשרה מרמת אביב," השוטר הסביר, "אמרה שהיא ישבה לה
בג'קוזי ופתאום קפץ פנימה אבטיח והתחיל לעשות שטויות עם הסבון.
לא היינו עושים מזה עניין, אלא שהיא היתה על סף שבץ. היו
צריכים להזריק לה משהו כדי שלא תתעלף."
"כן," הזקן כיווץ את שפתיו, "בזמנו היתה לי חנות ירקות ברחוב
ז'בוטינסקי ברמת גן. כשיצאתי לפנסיה שיחררתי את כולם.
הדובדבנים חזרו להרים, התפוחים והאגסים נסעו לקיבוץ, האננס
התחתן עם הצנון והעגבניות הקימו עסק עצמאי. היה לי רק אבטיח
אחד בגלל שזה היה סוף העונה וכל זה. מאוד אהבתי אותו והשקעתי
בו. אפילו קראתי לו יוסי, על שם אחי שהנאצים, ימח שמם, לקחו
למחנות. אני מבטיח לך, אדוני השוטר, שהוא אבטיח טוב, רק טיפ
טיפה שובב."
"אני מבין," השוטר הרכין את ראשו. "הוא ממילא לא במצב שמאפשר
לנו לפתוח בהליכים. לא נראה לי שתהיה בעיה עם זה שהוא ישאר כאן
הלילה."
"אני אשמח מאוד," הביט האיש הזקן באהבה באבטיח. "טוב לראות
אותו שוב, את יוסי."
"בסדר אם כך," השוטר פנה לכיוון הדלת. "תדאג שלא יסתבך בצרות.
להתראות."
"כל טוב," קרא אחריו ירחמיאל קליינשטיין בקול צרוד מזקנה
וניקוטין. "בהצלחה."
האבטיח נח על השטיח ושתק.
"נו," אמר הזקן אחרי שהשוטר הסתלק, "נראה לי שהשתוללת מספיק
לערב אחד."
האבטיח לא הוציא הגה.
"אני אלך לישון עכשיו," קם הזקן ממושבו וקרטע לכיוון חדר
השינה. "גם לך לא יזיק לבלות יום אחד תחת קורת גג מתקבלת על
הדעת."
האבטיח המשיך להעמיד פני אילם.
"לילה טוב גם לך, יוסי," נכנס הזקן לחדרו. "תעיר אותי אם תצטרך
משהו."
לפנות בוקר קם ירחמיאל ממיטתו וניגש אל הסלון. יוסי אבטיח כבר
לא היה שם.
שעה ארוכה ישב הזקן בכורסתו ושאל את עצמו לאן נעלם יוסי אבטיח
ובמה הסתבך שוב. הרבה אפשרויות עלו על דעתו. אולי התגנב יוסי
למעבורת החלל החדשה והתפוצץ בגלל תאונת השיגור? אולי נסע להודו
והצטרף לכת משונה שכל חבריה לובשים כתום ואוכלים אורז ישר
מהשקית? אולי התגנב מאחוריו סכינאי קרימינל בסימטאות החשוכות
של בולוניה ועתה הוא נח מנוחת עולמים כשמעליו מצבה לבנה מגבינה
בולגרית?
אבל האמת היתה מרה והרבה יותר וטרוויאלית.
חתולים הם חיות מטומטמות אחרי הכל והם ממש לא יודעים לשחק
סטנגה, בטח שלא עם אבטיח.