פעם לא אהבתי את זה.
והיום? היום אני מכורה לזה...ככה הייתי תמיד.

שירים שפעם הייתי מעבירה, היום לא יוצאים לי מהמערכת ולא
יוצאים לי מהראש. שורות שפעם לא הייתי מבינה, היום אני מנתחת
מכל הצדדים והצורות וזה כואב, קשה לי לכתוב אפילו עד כמה.
היום בערב חשבתי לעצמי שאני צריכה להפסיק עם האובססביות הזאת.
אתמול בבוקר חשבתי לעצמי שאני חייבת להפסיק לשמוע שירים
עצובים, כאילו מה זה כבר עוזר לי לרסק לי את הלב יותר ממה שהוא
כבר מרוסק, למצוא עוד נושאים למחשבה ששוברים אותי.
להוריד עוד כמה דמעות חסרות משמעות...

לפעמים נדמה לי שיש לי בעיית ראיה מסוג אחר, כלומר אני רואה את
כל העולם תמיד באפור-שחור וכשאני באמת מתאמצת זה לפעמים גם
כחול כהה אבל זה אף פעם לא משתנה וזה משפיע עלי בכל הצורות
שיש, אני כבר משוגעת לגמרי, אני הרוסה לגמרי.
ארבעה חודשים של סיוט.
סיוט.
לפעמים גם המילה סיוט לא מספיקה לתאר מצב בחיים שלנו.
ואז זה אומר ש...
שאין כמעט דברים שיכולים לעזור לך.
כי כמה כתבת כבר על דיכאון וכמה כבר בכית וכמה כתבו לך להפסיק
להיות עצובה וכמה הבטחת אבל זה לא תלוי בך.
לפחות תשעים אחוז מהדברים לא תלויים בך ואנשים שאין להם את זה
הם לא יבינו אף פעם.
לא רוצה ללכת לפסיכאטר שיאבחן אצלי איזו מחלת דיכאון קשה ואני
אחיה מכדור לכדור באובססביות.
יש לי מספיק אובססיות ומספיק התמכרויות. יותר מדי אולי.

כשאני איתך אני מרגישה שהנה הכל מסתדר.
כשאני לבד העולם שוב מתמוטט עלי וכל הפחדים מתעוררים מחדש.
לפני חודש וחצי חשבתי איך אני אדלג עליך ואשכח
והיום אני כל כך אוהבת אותך שאני לא מבינה איך היה בי מקום
להחביא כל כך הרבה רגש.
אז אני יכולה להרגיש, איזה כיף לי.
אתה תמיד תאהב אותי?
אני תמיד אוכל להיות איתך בלי אילוצים לעזוב?
אני....
אני לא אשבר, אסור לי.

הייתי מחבקת אותך ואומרת לך לשבת ואם את רוצה לשתות או לעשן
משהו, יש הכל מהכל.
אחרי זה היינו יושבות כל כך קרוב אחת לשנייה והייתי מספרת לך
הכל ואת הייתי מבטיחה שיהיה בסדר.
לא היית אומרת שכבר מאוחר ואת צריכה ללכת וגם לא מעבירה נושא
אלא מקשיבה לי ואוהבת אותי ו....
אני מזיינת בשכל כי אני בכלל לא רוצה שתעשי את זה, לא רוצה שאף
אחד יעשה את זה. אף אחד לא יכול להרגיע אותי חוץ מאלוהים.
אף אחד לא יכול לאהוב אותי. אף אחד.

-ועכשיו?

-עכשיו מה?

-את יודעת איך להמשיך מכאן? אפשר להרפות?

-אני חושבת שאני אלך לפסיכאטר ואקח את הכדורים האלו והכל
יהיה בסדר. חומר כימיים תמיד הרגיעו אותי, נו את מבינה מה אני
אומרת.

-כן...
מבינה הכל.
אז למחר זה בסדר?

-כן.
רק תגידי לי שוב שיהיה בסדר, אבל קצת בצורה משכנעת שאני
באמת אאמין.

הדרך אל האושר מעולם לא הייתה קצרה כל כך.