כל כך הרבה ריבים, כל כך הרבה בלאגן... אני כבר לא יודעת איפה
למצוא את עצמי.
אני מחפשת דרך להמלט מכל כך הרבה אכזבות אבל אין לי שום דרך.
כי אם אני אפגע בעצמי, יגלו את זה מהר והמצב רק יחמיר. ישמרו
עליי עם זכוכית מגדלת ובעשר עיניים, כך שיש סיכוי שזה אולי
יוכל להציל אותי אבל לא לטווח ארוך.
ויש את האפשרות השניה...
לברוח.
אבל אז מי ישאר עם אמא שלי?
היא הרי לבד... אין לה אף אחד... כולם פשוט עזבו אותה חוץ
ממני.
אני לא מוכנה להשאיר אותה לבד...!

אבל מה אני אעשה עם עצמי? איך אני אגרום לזה להשכח לפחות לזמן
קצר?
אני מתוסכלת. את, שהיית אמורה להיות שם בשבילי, את אכזבת אותי
ונתת לי לגלות את האופי האמיתי שלך.
והן, אלו שאמורות להיות חברות שלי, פשוט מפנות לי גב כשאת לא
שם.
אז מה אני יעשה עם עצמי?

באמת "איך שהגלגל מסתובב", בדיוק מה שאמרת...
לפני שגיליתי הכל את היית איתי, כולם היו ביחד, הכל היה יפה.
אבל מאז שפקחתי את העיניים וראיתי את האמת, האמת השחורה
הזאת!!! הכל חרא! הכל כל כך רע! הכל כל כך הורס!!!
זה הורג אותי!
מאז שהייתי ילדה קטנה החברות שלי עזבו אותי, ילדה בגן או
בביה"ס יסודי יושבת בבית 24 שעות מול הטלוויזיה בתקוה למצא
נחמה בסדרות לא מציאותיות.
ועכשיו בחטיבה, עברתי שלוש כיתות בשלוש שנים כי לא מצאתי את
עצמי.

זאת אני שנוטשת? זה אתם שנוטשים?
אני שואלת את עצמי יום יום, נופר, מתי כבר תמצאי את עצמך?!
מתי אני אתן למחשבות מנוחה?
מתי אני אשן סוף סוף בלילה, בלי הקדמה של 4 שעות של בכי
ומחשבות לפחות?!
מתי אני אהיה נורמאלית?!

מתי אני יראה שקט נפשי?

סוף סוף, עצמתי את העיניים, התחלתי להרדם אחרי כל המחשבות
האלה, שמשגעות אותי בלי הפסקה.
מתרוצצות בראשי וליבי בלי מנוחה...

בוקר. לא באת לביה"ס, היה ידוע לי שזה מה שיקרה, אבל כבר
התרגלנו לזה לא?

והנה, סוף סוף סוף היום... הרגע שחיכיתי לו כל כך, להפסיק
לסבול את היחס הצבוע הזה מהחברות שלך, אלו עם אותו אופי צבוע
כמו שלך...
סוף סוף זה נגמר, ואני נמצאת עם אנשים שאני מסתדרת איתם לפחות,
ושהם לא צבועים, אני נמצאת עם... עצמי.
אני הולכת עם מטריה לבד בשיא הגשם, אוזניות על האוזניים,
המכנסיים שלי רטובות וקרועות עד לברכיים, שיר מסויים פתאום כל
כך מדבר אליי, אני נעצרת לפתע ומבינה שרק עכשיו קלטתי...

      נופר...
               א-ת  ל-ב-ד!