הכל התחיל באיזה מועדון חשוך בת"א ב-5 לפנות בוקר.
אני זוכרת שכולם כבר היו שפוכים - מריקודים/מאלכוהול/מסמים-כל
התשובות נכונות, אתם תבחרו.
התיישבתי באחת פינות המועדון שליד היה שולחן מלא בקבוקי
גולדסטאר ריקים ובהיתי באנשים שרוקדים. הדלקתי סיגריה והתחלתי
לחשוב על איך שהחיים שלי בזבל. סיימתי כיתה י', חופש גדול ואין
לי מושג מה לעשות עם עצמי. כבר שנה וחצי אין לי אהבה וגם
מהקשרים הקודמים שהיו לי לא מצאתי ת'אהבה האמיתית שתמיד רציתי
וחיפשתי.
כל המחשבות האלה יצאו נורא מבולבלות בגלל שהייתי קצת שיכורה
ואולי הן היו יוצאות מבולבלות גם אם לא הייתי שיכורה, אבל את
זה אי אפשר לדעת באמת.
ריחמתי על עצמי ובהיתי בקרשי עץ מהם השולחן היה בנוי. "אפשר
לשבת?" שאל אותי קול נשי. "בטח, תעשי מה שאת רוצה, זו מדינה
חופשית, תשבי", השבתי בכלל בלי להסתכל עליה. היא התיישבה מולי
ואמרה בפשטות "תודה". הקול שלה היה נשמע כמו פעמונים, רך כזה
ומלטף. הרגשתי שאני חייבת להרים את ראשי ולהסתכל עליה אז הרמתי
את ראשי והסתכלתי לעברה במין מצמוץ כזה של שיכרות והיא חייכה
לעברי בתמימות, בלונדינית עם עיניים ירוקות ועגולות עם אישונים
רחבים ומיוחדים, שפתיה אדומות וטהורות לחלוטין ואפה סולד וקטן
שמותאם בדיוק לתווי פניה המדהימות שחודרות עמוק ללב. היא הייתה
יפה וקורנת, לא מציאותית כזאת, מלאך. היא הושיטה לי יד ואמרה
"היי,אני מילי". הושטתי ולחצתי את ידי בחזרה שהחלה קצת לרעוד.
"ולך יש שם?" היא שאלה. "כן" השבתי. "נו", אמרה אחרי כמה שניות
שלא הגבתי, "נו מה?" שאלתי וחייכתי חיוך מטומטם. "השם, מה
השם?". לא ממש התרכזתי בדבריה, הייתי עדיין שקועה ביופיה
המיוחד. "אה, כן", התנערתי, "קוראים לי עדן". התחלתי לדבר איתה
וככל שהזמן עבר למדתי עליה יותר ויותר. כשהשעה הייתה כבר כמעט
7 בבוקר ליוויתי אותה לבית שלה שנמצא קרוב מאוד למועדון.
עמדנו מול הבניין שבו גרה, אמרתי לה להתראות, נישקתי על לחייה
והסתובבתי ללכת. התפללתי שהיא תעצור אותי והיא באמת עצרה,
הוציאה עט ורשמה את המספר שלה על כף היד שלי. היינו נורא
קרובות אחת לשניה, כל-כך קרוב שהרגשתי את הנשימה החמה שלה על
הפנים ובו זמנית הרגשתי איזה מיליארד פרפרים מתעופפים בבטני
כמו מטורפים. למרות ששתיתי המון ידעתי הפעם שזה לא מהאלכוהול,
זאת הייתה הרגשה אחרת. החלטתי שזה עכשיו או לעולם לא. כרכתי את
ידי סביב מותניה, עצמתי עיניים ונישקתי אותה, והיא בחזרה. הראש
שלי התחיל להסתובב, הרגשתי שאני מתחילה לרחף מעל הקרקע ושמעתי
באוזני את המוזיקה הכי יפה ששמעתי מעודי ואת האף שלי מוצף ריח
של אלפי פרחים.
בסוף, אחרי זמן שנראה כמו נצח, הנשיקה נגמרה... נפרדנו. חזרתי
הביתה, נכנסתי למיטה ומיד נרדמתי. כשקמתי בערב ישר התקשרתי
למספר שכתוב על היד, איזה זקנה ענתה וצעקה במבטא פולני
כשביקשתי את מילי. "אין מילי, פה רק לובה זיסלבאום" וטרקה.
נשארתי קצת מבולבלת. זרקתי על עצמי ג'ינס וחולצה והלכתי לבניין
שעמדנו מולו אמש. הסתכלתי על תיבות הדואר ונזכרתי שבעצם אין לי
מושג מה שם המשפחה שלה. בצעד אחרון של ייאוש התחלתי לצלצל
באינטרקום כפתור אחר כפתור וקיבלתי מכולם את אותה תשובה "אין
כאן מילי, מצטערים".
חזרתי הביתה, נעלתי את הדלת של החדר שלי ולא יצאתי ממנו שבוע
וחצי, אפילו שההורים והחברים שלי התחננו שאני אצא. בסוף יצאתי
והתנהגתי כאילו לא קרה כלום, כשבפנים אני מתה שמישהו ישאל אותי
מה קרה אבל אף אחד לא שאל כי כולם היו בטוחים שאני לא רוצה
לדבר על זה. חודשיים וחצי אחרי זה הלכתי ברחוב, בדרכי לסופר
כשלפתע ראיתי איזו מישהי במושב הקדמי של המונית שהייתה חצי מטר
ממני שנראתה בול כמו מילי. התחלתי לרוץ אחרי המונית כמו מטורפת
וצעקתי אחריה אבל היא לא שמעה והמשיכה לנסוע. הגברתי את צעדיי,
רצתי כמו שלא רצתי מעולם... המשכתי לרוץ, לצעוק ולהתנשף ופתאום
המונית עצרה לא רחוק משם. מילי ירדה מהמונית. כבר כל כוחותיי
אזלו ועם כל זה המשכתי לרוץ אליה ולקרוא "מילי...מילי..."
ומטרים ספורים ממנה - התעלפתי.
כשהתעוררתי היה כבר לילה. ראיתי כוכבים למעלה, התבוננתי בהם
כמה שניות ופתאום קלטתי שהם לא אמיתיים אלא סתם כאלה מזויפים
שמדביקים לתקרה. לפתע מטלית קרה הונחה על ראשי שכאב בטירוף,
הזזתי את המטלית וראיתי את מילי, יפה, קורנת ומחייכת בדיוק כמו
שזכרתי ואפילו שכאב לי הראש וראיתי במטושטש הייתי חייבת לשאול
"למה שיקרת?" והיא הסתכלה עליי בתימהון ושאלה "למה לא
התקשרת?!" "המספר לא היה נכון, והייתי מזה עצובה" אמרתי לה
בידיעה שהמשפטים שלי לא נשמעים מוצלחים במיוחד אבל מקווה
שתבין. היא חייכה ושאלה "איזה בניין?", "23" עניתי, "חחח, אני
25, טעית בבניין אחד, זה בטח בגלל כל הבירות האלה ששתית".
הרגשתי מטומטמת אבל בכל זאת שאלתי בשפה רפה "ומה עם המספר שנתת
לי?", "בטח טעיתי בספרה או משהו כזה והייתי בטוחה שאת בכלל לא
מעוניינת", היא הוסיפה כאילו אני לא מרגישה מספיק חרא גם ככה
ואז היא העבירה יד מלטפת על הלחי שלי ואמרה לי "לא נורא, העיקר
שעכשיו מצאנו אחת את השניה". התנשקנו ושוב הרגשתי את רגליי
מתנתקות מהקרקע באיטיות, את הפרפרים, את המוזיקה והצלילים
המיוחדים שמתנגנים, מוצפת ריחות נעימים של אלפי פרחים ורק אז
הרשתי לעצמי שוב להתעלף.