כל-כך הרבה הם סבלו בשמך,
כל-כך הרבה הם הפסידו כשאת נטשת אותם בצדי הדרך,
והכל למען עצמתך האישית
ולמען חירותך האישית!

הם נועצים את מבטיהם השמימה כי הם איבדו את היכולת לעוף,
מילאו את כל משאלותייך והקריבו את חייהם בשבילך,
וזה לא הספיק לך, רצית לאחוז בנשמתם,
לשלוח אותם כנגד השטן בכבודו ועצמו.

אותות של קלון הם נושאים על עצמם, בשבילך, בגללך,
הם כבר לא יכולים לחזור הביתה בגלל מה שעשית להם,
הם הרגו את עצמם בשביל החלומות שלך,
אך את לא עצרת לראות את המחיר שזה עולה להם.

דם ילדיהם ניגר מהזרועות החשופות שקרעו את איברהם,
נוצות פזורות לכל עבר, מדבוקות אחת לשניה בדם קרוש ודביק,
צחנת המוות עולה, מתערבב בריח עשן השרפות המסתלסל השמיימה,
הקורא בשמך, הקורא לך להביט אחורה.

ואת, אפילו לא יודעת את שמם של הנופלים,
יודעת רק את מי שאת זקוקה לו כדי להשיג את יעדך, בכל מחיר,
ואינך מוכנה לעצוד לרגע לחשוב במחיר מה זה יעלה לך בסוף
כשלבסוף תקבלי את חלומך בידך אולי כבר לא תוכלי להחזיק בו
עוד.

והמלאכים נועצים בפנייך מבט, מסונוורים פחות ופחות מהאור
הנורא,
מסונוורים פחות ופחות מידי האמונה ורואים עד כמה את חלשה,
רואים את כמה את נוראה, וכנפיהם האדומות ודביקות נעות בזעם,
אך הם יודעים שהם אחרו את המועד.

העולם מסתובב בלי הפסק, אך גופך כבר מתחיל להתחלש,
מצפונך כבר לעולם לא ישוב, אך כוח אמיתי לעולם לא תשיגי בדרכך
זו,
הסוף כל-כך קרוב, טעמו כל-כך מר בפיך שאת רוצה לרוק
אך כשידיהם מכסות את גופך את רואה רק דמעות של דם זורמות
מעיניהם...