אני יושבת בים וחושבת עליך,
חושבת על אותם רגעים שהיו ויתכן שלא יהיו עוד לעולם.
אני בטוחה שאת אותם רגעים אתה כבר לא זוכר,
ויודעת שעלי אתה בטח לא חושב יותר.
אני מסתכלת על הים, וכמו שהגלים נשברים על הסלעים ככה הלב שלי
נשבר עכשיו לרסיסים.
אני יושבת לי שעות ובונה ארמונות, כן הם אותם ארמונות שאתה
הבטחת שבהם נוכל לנצח לחיות.
מתחיל לרדת גשם וככל שהגשם נהייה יותר סוער ככה אני בוכה יותר
ויותר.
למה? אני בכלל לא יודעת למה זה קורה לי.
אני רוצה אותך, אני קוראת לך ואתה לא עונה לי.
אני זוכרת שהיינו באים לפה רק שנינו לבד, שנינו ביחד, אבל כל
זה היה מזמן, עכשיו אני לבד ואני מתה מפחד.
אני רוצה שתבוא, תשב לידי ותחבק אותי כמו פעם.
אבל אני מחזירה את עצמי למציאות ומבינה שזה לא יקרה לעולם.
הרוח שמעיפה לי את השיער צורחת, כאילו צורחת לאלוהים.
וגם אני רוצה לצרוח ככה, כמו הרוח לפעמים.
יש שם בלב הים מקום שאליו אף אחד לא יכול להגיע, גם אצלי בלב
היה המקום הזה עד שאתה הגעת והצלחת לחדור אליו.
אני בטוחה שאף אחד לא יוכל לחדור לשם כמוך ולהרוס הכל,
דבר כזה רק אתה מסוגל לעשות, רק אתה יכול.


לא ידעתי שגם הים יכול להיות עצוב,
עכשיו אני אבוא לפה כל יום כדי להזדהות עם הים..

6.10.2001