שתיים בצהריים. קו 74 עמוס נוסעים בדרך מאוניברסיטת תל אביב
דרומה.
-בנות. תורידו את הרגליים בבקשה.
-מה זה? את לא תגידי לנו מה לעשות.
-אתן מלכלכות את המושב וגם לא נותנות לאנשים לשבת.
-יאללה יאללה סתמי "הבה" שלך. את רוצה לחנך אותנו?
-חוצפנית שכמוך, איך את מדברת אלי.
- אני "חוצבנית"? יללה יללה תחפפי "מבו". יה גזענית. שונאת
ערבים הה?
-אני לא שונאת אותם, אני רק לא כל כך סובלת אותם.
-יה חתיכת פשיסטית, תחזרי ל"בולניה". בטח גרה באיזה התנחלות
לא?
-דווקא אני גרה בצפון תל אביב.
-מה זה?  איך בכלל קיבלו אותך לשם?
-עשו לי ועדת קבלה והתקבלתי.
-בטח עשו לך "ברודקציה". בטח ישנת עם ראש הועד של השכונה.
-איך את מדברת תגידי? לא מתביישת!
-לא. לא מתביישת. אני  יותר טובה ממך, יא חתיכת אפס.
-ואת ערביה  פרימיטיבית.
- וואלה יופי. לא מספיק יושבת על האדמות שלנו ועוד "בודחת"
"הבה" שלה. את צריכה להגיד לנו תודה.
- תודה על מה? היו צריכים לגרש אתכם מפה כבר מזמן. רק צרות אתם
עושים לנו.
-בחיים לא תצליחו לעשות לנו את זה. לא ניתן לכם. נישב לכם כמו
עצם בגרון.
-ואם נשלם לכם הרבה כסף שתלכו מפה, תסכימו?
שתי הערביות מורידות בו זמנית את רגליהן מהמושב ומיישרות את
גבן.
-בואי בואי שבי. נשמע מה את מוכנה להציע לנו.
 הגברת מתיישבת ומשמיעה אנחת רווחה.
-באמת תודה שנתתם לי לשבת.
- סוף סוף מדברת איתנו יפה.
-מאיפה אתן?
-מיפו. היית שם "בעם"?
-כן בטח. אני הולכת לפעמים לתיאטרון נוגה.  
- תבואי "בעם" אלינו הביתה ליד רחוב שישים, תשתי כוס קפה. נעשה
קצת שמח עם דרבוקות ורקודי בטן. תראי אנחנו לא  נושכים. וואלה
אין לנו קרניים בראש. אז מה את אומרת? תבואי?
-אני אגיד לך, אם תזמינו, אז אולי אני דווקא אבוא.
-וואלה בסדר. סבבה. אז תני לנו את המספר טלפון שלך ונתקשר
להזמין אותך אפילו לאיזה חפלה של כבש על האש.
-בשמחה רבה. את רושמת?
כבר כפרה.
כבר.

פברואר 2004