אתה מסתכל עליו מדבר ויודע שהוא מאמין בכל מילה שהוא אומר, אתה
כמעט נשבה בקסמיו, הוא כמעט כובש את לבך, ואז אתה נזכר בדברים
שאמר לך אתמול, בדרך שהתנהג לאחיך, בבן אדם שהוא, ובזה שאתה
מתבייש שהוא קרוב אלייך.
אתה מסתכל עליו ומבין שהוא רחוק עשרה קילומטר מהמציאות, אתה
מבין שהוא רואה מציאות מעוותת, שונה משלך, ולרגע אתה תוהה אולי
המציאות שלך היא הטועה ושלו היא הצודקת.
אך מה שהיה אתמול, או מה שהיה לפני רגע זה לא שקר, הלוואי
והיה.
אתה עומד שם ומסתכל בו, וקשה לך לבחור במה להאמין, הוא מחבק
אותך, ואומר שהוא אוהב אותך,
ואתה רוצה לחבק אותו בחזרה, להחזיר לו אהבה, להשתכנע מהדמעות
שלו, אך אתה לא מסוגל, אתה לא מסוגל להאמין לדמעות האלו למרות
שאתה יודע שהוא מתכוון אליהם.
הוא חוזר על מלותיו שהוא אוהב אותך ומתאר את אהבתו כעצומה
ובלתי פוסקת, והמילים היחידות שיוצאות מפיך הם "אני יודע" וגם
הם שקר, כי אתה לא יודע, אתה משער, מאמין, מקווה, אך איך אתה
יכול לראות אהבה גדולה כשהבן אדם מכאיב לך, מעליב או משפיל
אותך, או יותר גרוע את יקירייך,
אתה אומר "אני יודע" לא כדי לשקר אלא כי מקום קטן בגופך באמת
יודע, שבדרך מוזרה שכזו הוא באמת אוהב, ושהוא לא סתם אומר, אך
שאר גופך לא עיוור ולא טיפש ולא שוכח, כי אולי עכשיו הוא אומר,
אך מה היה קודם? או מה יהיה אחר כך?
ואיך אפשר בכלל להאמין לדברים שהוא אומר לך?
היית מאמין פעם ראשונה, תמים פעם שנייה, וטיפש בפעם השלישית.
אתה מעדיף לכעוס, להיגעל, או להאמין, ולאהוב, אך על הלב אי
אפשר לעבוד.
אתה אדיש, אדיש לכל מצב, אפילו בכי או מילים יפות כבר לא
מרגשות אותך, אתה יושב שם מסתכל בו מאמין בכל המציאות המדומה
והשקרית שיצר לעצמו, פעם היית בוכה, פעם היית צוחק, ועכשיו אתה
מסתכל בו וכבר לא מרגיש, אף לא צביטה, אף לא כאב, או חמלה,
אדישות אחת גדולה.
וזה כבר לא משנה מה הוא יעשה לכאן או לכאן, אתה זה אתה, והוא
את שלו יקבל ואתה את שלך עשית, ושניכם יום אחד תיפרדו, כי
האדישות תהפוך לניכור והניכור יהפוך לניתוק והניתוק יהפוך
להעלמות.
והוא ישכח, ואתה לעולם לא.