אנחנו נעמוד שם שנינו, או שאולי נשב, ואף אחד לא ממש יידע מה
להגיד. בסוף הוא יגיד משהו, שיהיה די סתמי, אבל אני אף פעם לא
אוכל לשכוח. אני לא אדע מה לענות לו, אז אני רק אחייך ואשפיל
מבט, אבל כעבור רגע אני אחזור להסתכל לו עמוק בתוך העיניים,
כדי שאוכל לזכור איך הן נראו בפעם האחרונה, ואגיד משהו, שיהיה
די סתמי, והוא בקושי יקשיב.
ואז, אני אנסה להקפיא את הרגע, אדע שככה אני אזכור את הסוף
לנצח. אחרי כמה רגעים של שתיקה אני אזרוק איזה ביי ואקום ואלך.
וזה יהיה הסוף.
כשאני אצא החוצה ואתחיל להתרחק אני אכריח את עצמי לא להסתכל
אחורה, למרות שהוא בטח לא יסתכל. כל זה יקרה בדיוק מחר.
ויום אחד, עוד הרבה שנים, כשזה יהיה כבר כל כך מזמן, ואני
אזכור איך העיניים שלו נראו בפעם האחרונה ואזכור רגע קפוא אחד
שהיה הסוף, אני פתאום איזכר ביום הזה, שהיה בדיוק יום אחד לפני
הסוף, ואתחרט שאז, כשעוד היתה לי הזדמנות, לא אמרתי משהו קצת
פחות סתמי.