עוד פגישה עם ג'. שוב יצאנו למסע הלא נודע בלי מפה ובלי כלי
נשק. שתינו חשופות לעולם בלי חוקים, מלבד החוקים שיצרנו שתינו
בין קירות אלו.
ג' שותקת ומביטה בי כמו המשיח בכבודו ובעצמו. כאילו יש לי את
כל התשובות ואני מחביאה אותן ממנה. אני מזכירה לעצמי שוב ושוב
שג' זקוקה לאשליה הזו. לפעמים מתחשק לי לצרוח שנמאס לי. זה כבד
נורא(!!!)
אני מביטה בעיניה האבודות וכל הוויתי מתמלאת אנרגיה מחדש. מין
תחושת ייעוד מוזרה. הלוואי ויכולתי להקל עליה ולו במעט מסבלה.
חלונות הנשמה של ג' נופצו בזעם, ומה שנותר, ניפצה היא עצמה עם
יתד קטנה ששמרה לימים קשים. הרעב. עיניה הריקות תלויות בחלל
ועטופות בשלל קליפות בצל. ברגעים נדירים הן נוצצות בתקווה.
לרוב היא מבקשת למות.
לגעת ולברוחחחחחחחחחחחחחחחח... אנחנו משחקות פינג פונג עם
הכאב.
השתיקות שלנו חזקות כמו סופה. ג' מעלה נושאים כואבים, פצעים
עמוקים שסחבה עימה במשך שנים בשתיקה.
ברגעים מסויימים נדמה לי שקירות החדר הם הדבר היחיד שיחזיק
אותנו כאן כשהכל ייגמר. בכל פגישה נאסוף את השברים ונרכיב אותם
כמו פאזל שאבדו לו חלקים, וחלקם לעולם לא ישובו.
ככל שנערמה עוד פיסת חומה בנפשה הפצועה, הסירה ג' עוד שכבת
שומן מגופה השדוף להחריד.
אחרי כל פגישה עם ג', ולעיתים קרובות בכלל אני נוטה להרהר
במבחנים שאלוהים בוחר להעמיד אותנו. מה המטרה של היותנו ביקום?
- ייעוד? תיקון? ואולי נחמת טיפשים היא?
ג' נערה צעירה שחייה לפניה ובעצם מאחוריה.
שהרי הנפש עומדת במבחנים בלתי אפשריים וכל גיהנום שונה מרעהו.
אם צלקות הנפש היו משתקפות באכזריות בגופינו, היו אלה מראות
קשים בחולפנו צלם מול צלם ברחוב... תודה לאל על מעטפת חיצונית
מפתה העוזרת לנו לשמור על עצמנו. מעצמנו ומאחרים.
חשבתי על ג' שצלקותיה כה עמוקות בבשר החי. גופה השדוף הזועק
שאינו רוצה להרגיש, לנבול לאיטו, עייף ממלחמות ומקונפליקטים.
בעולם של ג' אין מנצחים. כולם מפסידים ובגדול... אבא שייכלא,
אמא שתכעס, המשפחה שתתפרק והיא שתמות מאנורקסיה... אם לא
מדיכאון.
הראש שלי נמצא בתאוצה מתמדת. 16 ערוצים עובדים בסינכרוניזציה
כמעט מושלמת.
אתמול הודיעו לי שג' עשתה ניסיון אובדני, ללא הצלחה תודה לאל.
נקודת שבירה. כנראה שעלינו על דרך עפר.
ג' ואני מנסות לפרק את הפצצה, חוט אדום ואח"כ כחול... אין סדר
קבוע מראש. ג' מפחדת שהכל יתפוצץ. ואני עם הרבה אמונה. בסך הכל
עברנו תהליך. ג' מספרת שהתחילה להרגיש. להרגיש את הטוב ואת
הרע, להרגיש שגם לה מגיע, שלא הכל שחור, שיש גם אפור.
מלחמתה יומיומית להבין שיש לה את הזכות לפרוח, לשמוח, להרגיש,
לזעוק, לבכות, הזכות לבחור וגם לברוח. שום דבר לא מובן מאליו.
ג' ממשיכה במסע. ולי המלווה יש רק פנס קטן לרווייה בחשיכה. |
