ריחפה בשמיים כאחיותיה
הייתה שם ופה ושם
הסתכלה ובחנה לתוכם
לא באמת ראתה אותם
באשמתו כעיוורת הייתה
ולא יכלה להביט.

זה היה הקיץ האחרון
בחייה כפי שהכירם
בחורף תמות תשוקתה עימה
את האמת היא לא סיפרה לו
אך הוא תמיד ידע.
כל שרצתה היה שישקר לה.

שיגיד את שאמר פעמים כה רבות ללא מילים.

ציפור גוססת הייתה
ועצובה מאין כמוה
כל שרצתה היה שישקר לה.
או שיתכלה במחשבתה.
לא יכלה לחכות עוד ליום מותה.
רצתה די ושמה סוף לחייה.

ריחפה מעלה מעלה
עד שנעתקה נשימתה
כך הרגישה בפעם האחרונה
את ההרגשה שהעניק הוא לה.
צנחה מטה מטה אל האדמה
ובתוך כנפיו המגינות נחתה.

אומללה ועלובה כתמיד.

הוא נתן בה את מבטו
ונשק לה בפעם הראשונה,
כאילו מבקש להחזירה לחיים.
ודמעותיו התנפצו על גופה
ונספגו בו אט בחזרה
כואבים נפלו כגושי מרירותה.

בכה תמרורים כי הבין
שאת האמת הוא לא סיפר
אך היא תמיד ידעה
ובאותו הרגע בקופסה מזכוכית דקה
נשמר סבלו לעולם, עד שאולי יום אחד
יתפרץ מתוכה וסופו יהיה כמותה.

ותבך נשמתו לעד.