למה? לעזאזל למה? למה לעזאזל ההורים שלי לא הזדיינו שנתיים
קודם?!? למה זה מפריע לה כל כך ההבדל בגיל? למה היא כל כך יפה?
למה אף אחד בעולם המחורבן הזה לא מבין אותי!? למה לעזאזל היא
לא אוהבת אותי? למה בשביל "פרוזאק" צריך מרשם? למה חשוב לא
להיות ישראלי? למה ההומואים מסכנים? למה אלוהים רוצה שנסבול?
למה רוצח שכיר עולה כל כך הרבה כסף? למה אני מרגיש שכל כך כדאי
להתאבד? ולמה שווה להיות היפי?

מהרגע הראשון שראיתי אותה, היה משהו. ידעתי שאני אוהב אותה.
היה לה משהו. החשיבה האופטימית, הגוף, כולה. תראו אותי, יושב
וכותב. אני כותב כאילו זה איזה סרט מחורבן. אלוהים שונא אותי.
אני בטוח. אם הוא בכלל למעלה. הוא שונא אותי. הוא היה חייב
לגרום לי להתאהב בה. דווקא בה. אותה הוא אוהב, אני חושב. תראו
איזה יפה היא. היא מושלמת. למרות שאף אחד לא מושלם. טוב, היא
בטח לא מושלמת, אבל היא אחלה בחורה.
"בין כל היפות האלו את היית שונה". היא שונה. אני לא יודע במה
היא שונה, אבל אני יודע שהיא שונה. איזה דיכאון עובר עלי. היא
לא אוהבת אותי. בלימודים אני מדרדר נורא. אני לא מוצא סיבה
להשקיע וזה הורג אותי. אולי אני אתאבד בצבא ואז אני לא אצטרך
השכלה. אולי. "אני חושב אולי, אני אוהב אותה יותר מדי". אולי.
אבל אהבה לא מודדים. אסור. לא יודע למה, אבל זה אסור. זה גם לא
שווה לנסות. זה לא אפשרי. כל אחד ימדוד את זה אחרת. אין תקן.
היא אומרת שאני חמוד, ויפה לאללה. אז?!?!? למי אכפת אם אתה
חמוד ויפה לאללה אם היא לא אוהבת אותך? נשים יכולות להיות נורא
לא מבינות לפעמים. אוי כמה שאני צריך אותה. קצת חשיבה אופטימית
לא הרגה אף אחד. אם עד עכשיו לא התאבדתי, אז אני חושב שזה
בעיקר בגללה. אני כל כך מבולבל. אין לי מושג למה היא מדברת
איתי אם היא לא אוהבת אותי. מה קרה? אין חמודים כמוני בגיל
שלה? היא נתנה לי תקווה לחיות, אבל עכשיו, בואו נגיד שהתקווה
הבריזה לי.
כן. להתאבד בצבא זה רעיון טוב. אבל אז אני אקבר בבית קברות
צבאי. לא רוצה את זה. אני שונא את הצבא. פעם חלמתי עליו, כל
הרעיון של להיות "ציוני". להיות בפלמ"ח וכל זה, נשמע לי נורא
מרגש. היום? אם אין לי תקווה לעצמי, אז כאילו שיש לי זמן
למדינה המחורבנת שלי. "כמעט כולם בכנסת מטומטמים אחד אחד, הם
לבושים בחליפות, תמיד מכופתרים, כדי שאנחנו לא נריח את הסרחון
בפנים". אוי זה משפט יפה.
אמרו לי פעם שאני אהיה פוליטיקאי כשאני אהיה גדול. בגלל שאני
מרדן וכל זה. תמיד אמרתי שאני לא רוצה להיות פוליטיקאי כי הם
כולם מגעילים. כולם שקרנים בכנסת. שונא אותם. עלק נבחרי העם.
בולשיט. אומרים שאני גם יודע לדבר. אתם יודעים, מתבטא יפה. אני
תמיד "מנצח" בוויכוחים. אומרים שאני תמיד צודק. כולם אומרים לי
שבזמן האחרון אני אף פעם לא טועה. שטויות. אני בן אדם. מטורף.
אבל בכל זאת בן אדם. בני אדם טועים. כולם יודעים את זה. אם
באמת הייתי תמיד צודק, לא הייתי חושב שהיא אוהבת אותי, והייתי
מתאבד כבר מזמן. ובטח שלא הייתי נותן להורים שלי לקחת אותי
לקנדה.
אני לא רוצה ללכת לשם. בטח לא יהיו לי חברים. אני שונא את זה.
שונא שאין לך אם מי לדבר. למי לפרוק את כל הכאב. אז אומרים
"תגיד להורים". בטח. זה יכול לשבור אותם. ואיפה אפשר למצוא
פסיכולוג טוב? בכלל, אמרו לי לא לסמוך כל כך על פסיכולוג, כי
הוא רק עוזר לי להבין את עצמי יותר טוב. כאילו שזה מה שאני
צריך. להבין את עצמי? עצמי רוצה להתאבד. זה מה שהוא רוצה.
חשבתי פעם להיות פסיכולוג. אבל זה נורא. כל האנשים שיבואו אלי
יתאבדו מדיכאון. אני בן אדם די מדכא אם מקשיבים לי טוב טוב.
איך אני שונא להיות בדיכאון. אני כמעט ואף פעם לא מאושר. ככה
אני. אולי פסיכיאטר. הוא נותן לך גם תרופות. או במילים אחרות,
מסמם אותך. אבל הוא הרבה יותר יקר. ואני מרושש לגמרי. שמתי את
כל הכסף שלי בבנק. ואני לא יכול להוציא אותו מתי שבא לי. רק כל
חודש או משהו כזה. אם ההורים שלי היו יודעים הם בטח היו
עוזרים, הם היו לוקחים אותי לפסיכולוג או פסיכיאטר. שאני רק
אצא מזה.
הדיכאון הזה הורג אותי. או ליתר דיוק, הדיכאון הזה גורם לי
לרצות להרוג את עצמי. זה יותר נכון. אם היה אפשר להשיג
"פרוזאק" בלי מרשם, אולי הייתי יוצא מזה. אבל מה אני מקשקש?
אני לא מאלה שהיו הולכים לבית מרקחת בשביל להפסיק את הדיכאון.
אני כבר לא יודע מה לעשות. קשה לי להאמין שכדורים יוציאו אותך
מזה. בעיקרון הכדורים הכי טובים בשביל לצאת מדיכאון זה סמים.
אבל זה חרא. זה ממש מוות איטי. אולי מריחואנה זה יותר טוב. אני
לא יודע. לא מבין בזה כל כך. אבל אם סמים זה הכי טוב שיש, וזה
חרא, אז אני לא חושב ש"פרוזאק" יעזור לי. אין סיכוי. אבל בכל
זאת. אם לא היה צריך מרשם, אולי הייתי הולך אחרי בית ספר, לבית
מרקחת. אולי הייתי לוקח איתי איזה חבר. כי זה נורא מביך לבקש
תרופות נגד דיכאון. זה גם מבאס כזה. לא מביך, זה פשוט חרא כזה.
זה גורם לך להרגיש שאתה רק יותר בדיכאון. זה כמו לבקש קונדום.
אבל בעצם, לבקש קונדום זה יותר מביך, ופחות מבאס. זה בעצם בכלל
לא מבאס. זה דווקא משמח בערך. זה עוד צעד. אלא אם כן את קונה
בשביל להראות לחברים שיש לך קונדום מחורבן. אז זה ממש לא שווה.
אני שונא את הילדים האלה. מוציאים לך איזה קונדום מהכיס, כאילו
שהיום בלילה הם הולכים להזדיין, זה ממש בולשיט, הם בז' בלי
חברה, ומוציאים לך קונדום. אני שונא את זה.
קרה לי לפעמים שישבתי מול המחשב ובכיתי. כשדיברתי איתה. זה
מוכיח שמילים בכתב מעבירות גם רגשות. היא יושבת 3 רחובות ממני
בערך, כותבת, ואני בוכה. בוכה מול מחשב. ומחשב זה רק מכונה! זה
שטויות. בעצם, זה לא נכון לגמרי. כי במחשב, כשאני והיא מדברים,
זה אחרת. הלב שלי לא משתגע כמו שהוא משתגע כשאני מדבר איתה
באמת. כשאני אומר לה 3 מילים באמת, זה כמו שאני מספר לה את
סיפור חיי במחשב. זה אחרת. הלב שלך לא מתחרפן. אני אוהב לדבר
איתה במציאות. אבל צריך להתרגל לזה. זה לוקח זמן.
אנשים כבר שכחו שדבר ראשון צריך להיות מאושר. אבל לך תהיה
מאושר כשאתה רואה איזה ערמות חרא יש מסביבך. אי אפשר להיות
מאושר בעולם הזה. אולי בעולם הבא אפשר. אולי. אני ממש לא מאמין
שיש עולם הבא. אז זה לא משנה לי כל כך אם מאושרים שם או לא. מה
אכפת לי.
אומרים שלהתאבד זה אגואיסטי. כל מי שאתה מכיר, או בעצם הרוב,
יהיו נורא עצובים. זה נכון אם להגיד את האמת. אבל בואו נגיד
שיחסית אני בן אדם טוב. לא מושלם, אבל בכל זאת. כל החיים שלי
עשיתי רק עברה פלילית אחת. אני חושב. אם לצרוב דיסקים זה לא
פלילי. אני לא רוצה לספר על מה שעשיתי. זה נורא. אני מצטער על
כל שניה שזה היה. אבל כל העולם הזה אגואיסט. בן אדם נרצח
ואנחנו רגילים לזה. לבן אדם לקחו את החיים! זה מה שאנשים
שוכחים. אם זה היה קורה למישהו שהם מכירים אז הם היו מתחילים
להתלונן על הביטחון במדינה שלנו. אבל לא. אם זה לא אצלהם, אז
מה אכפת להם. אז נכון שזה נשמע מגעיל, אבל גם לי מותר. כל
הישראלים מגעילים. כמעט כולם. היא לא. ויש עוד כמה טובים. אבל
הרוב סתם מגעילים. ככה זה ישראלים.
זה נורא קשה להתאבד. בגלל שאלוהים רוצה שנסבול פה, אז הוא עשה
אותנו כאלה שרוצים לחיות. היא ניסה לעשות. הוא לא כל יכול. עלי
זה לא עבד. אני באמצע. אני לא רוצה לחיות. אבל משהו, אני לא
יודע מה, אולי היא, אולי המוסיקה, משהו מונע ממני לדפוק לעצמי
כדור בראש. אולי רוצח שכיר יהרוג אותי. כמו בסיפור של אתגר
קרת, אני חושב שקוראים לו "כוונות טובות". אבל אין לי כסף
לרוצח שכיר. אין לי מושג גם כמה הוא עולה. בטח איזה 10 אלף.
אני חושב שזה מספיק בשביל רוצח שכיר. אולי אפילו פחות. אבל זה
קשה להוציא את הכסף מהבנק. ובכלל אין לי מושג איפה יש רוצח
שכיר. אני לא מכיר הרבה רוצחים. אני חושב.
לפעמים אני חושב מה הייתי עושה אם הייתי מגלה שחבר טוב שלי הוא
הומו. זה נורא מוזר. יש לי מין תיאוריה כזאתי על הומואים.
חשבתי קצת, ואני חושב שנגיד בימי הביניים לא היה דבר כזה
הומואים. אז אני חושב שרק מאז שזה הייתה אפשרות, רק אז אנשים
אמרו לעצמם, "וואי, אם אני לא אוהב את זאתי, וכולם אוהבים
אותה, אז אני בטח הומו", והלכו עם זה. אבל מסכנים ההומואים. לא
מתייחסים אליהם יפה. אמרתי כבר שכולם פה מחורבנים? אז זאת
ההוכחה. כולם גזענים. אפילו אני קצת. אני לא אומר דברים
מגעילים כאלה על רוסים נגיד חס וחלילה. אבל אני חושב שאני קצת
גזען. כי אני לא כל כך אוהב ערבים נגיד. וזה הכללה. זה לא יפה
להכליל ככה אנשים.
אתם יודעים, הקללה הכי נפוצה הארץ, זה נראה לי "בן-זונה". וזה
הקללה הכי דבילית בעולם. דבר ראשון, זה בכלל לא מדבר עליך, אלא
עם אמא שלך. וחוץ מזה, זה אומר שלאמא שלך יש מקצוע אחלה. גם
היא נהנית, היא נותנת לאחרים הנאה, ועוד מרוויחה מזה כסף. זה
נראה לי מקצוע שווה. סתם יצאו עליו סטיגמות. גם "לך להזדיין"
זה קללה די נפוצה. וזה בכלל אידיוטי. אם מישהו אומר לך "לך
להזדיין" אז תגיד תודה.
בכלל, אנשים אצלנו כל כך אלימים שזה מגעיל. שני אנשים הולכים
מכות ולאף אחד לא אכפת במקרה הטוב. בדרך כלל מעודדים אותם. זה
כזה בזבוז זמן אלימות. שני מפגרים מנסים להרוג אחד את השני.
כולם מפסידים. כולם סובלים. כמה שתחשוב שניצחת, תראה שאם היית
נמנע מאלימות, היית מרוויח יותר. בזמן האחרון, בערך כבר איזה 3
חודשים, אני מתחיל להיות ממש נגד אלימות. אני לא נותן לחברים
שלי ללכת מכות. בהתחלה הם צחקו עלי וזה. אבל זה די עזר. חטפתי
קצת מכות בגלל שאני נגד אלימות, אבל זה שווה את זה. אני לא אחד
שמרביצים לו הרבה. ממש לא. אני לא חושב שפעם הלכתי מכות ממש.
בעצם פעם אחת. עם בן דוד שלי, רציתי להרוג אותו. זה יצר נורא
חייתי. תמיד שאני מסתכל אחורה, אני רואה שזה ממש נורא מכות.
בואו נגיד שחברים שלי כבר לא הולכים מכות בגלל זה כמעט. רק אני
חוטף קצת פה ושם. אבל באמת קצת. לא נורא. אבל אני אומר אותם
למורה. זה נשמע כאילו אני ילד בגן, אבל זה נכון. אני יכול
לדאוג לעצמי. אבל פשוט יש אנשים יותר חזקים ממני, ואם אני
אתחיל איתם מכות - זה טמטום. אבל גם נגד חלשים ממני אני לא
אתחיל מכות. זה בכלל דבלי. מה הרעיון? נכון שאני נשמע מפגר כזה
ותמים, אבל אלימות, בכל סוג שהיא, זה באמת בזבוז זמן. זה נותן
לך סיפוק נורא דבילי, חוץ מאלימות בצחוק כזה. אבל רק אם היא לא
נגררת לדברים יותר קשים, כי בסוף זה באמת יהפוך לבכי, אני
חושב.
עדיף להזדיין, זה בטוח. כולם נהנים וזה סיפוק אמיתי. זה מראה
שמישהו אוהב אותך, ושלמישהו אכפת ממך. אלא אם כן זה זונה. ואז
זה סתם חרא. זה אומר להפך, שאין מי שאוהב אותך. אני לא חושב
שאני אלך לזונה פעם. זה חרא. אולי זה כיף, אבל זה מלא מחלות
וזה.
מכל האנשים בעולם, ומכל התקופות בעולם, הכי אני מקנא בהיפים.
שווה להיות היפי. היפים רק התמזמזו כל היום, לקחו סמים, היו
ב"הי" כל הזמן, שמעו מוסיקה, ועשו חיים. שווה להיות היפי.