שתי בנות הן היו. לשתיהן עיניים ירוקות, לשתיהן שער שטני גולש.
לאחת תלתלים יפיפיים, ולשניה שער חלק. חברות הכי טובות הן היו.
לכל אחת מהן הייתה אהבה, לכל אחת מהן היו זוג הורים אוהבים,
לכל אחת מהן היו המון חברים. ציונים לא חסרו להן, והמורים ממש
אהבו אותן.
לא היה חסר להן כלום בחיים.
ילדות רגילות, אך בכל זאת מיוחדות, כל אחת בדרכה שלה, ושתיהן
באותה דרך, דרך משותפת.
היום הגורלי היה כבר יום חם שסימן את בוא האביב. בשלהי החודש
מרץ, היה יפה בחוץ. כל העצים התחילו להתייבש מהגשמים של החורף,
ולא היה קר יותר. איזה שחרור, הקיץ מראה סימניו לבוא.
בוקר, יערה התעוררה למשמע קולות הפלפון שלה. כמובן שזאת הייתה
מורן.
"מורן, תראי איזו שמש!" חודשים הן חיכו לשמש. שתיהן מאוד אהבו
את הקיץ. כל כך דומות, אך בכל זאת שונות. "את רוצה לצאת קצת
החוצה?"
יערה קפצה מהמיטה, וטיפסה למדף האחרון בארון להוציא בגדים
קצרים. כמה רחובות ממנה, את אותה הדבר עשתה מורן. הן התלבשו
והלכו למראה. שתיהן, שתיהן הסתכלו במראה ומראה עצוב בעיניהן.
הן לא מאמינות. הן שמנות. כמו חוט מחשבה אחד שמופרד לשני
מוחות, אחרי רבע שעה, צלצלה יערה למורן בשביל להגיד לה שהיא לא
יכולה לצאת מהבית, היא צריכה לשמור על אחותה הקטנה... או לפחות
זה מה שאמרה למורן. מורן, שגם לה לא היה חשק לצאת מהבית, תירצה
שהיא צריכה לעזור לאימא שלה.
שתיהן, כמו בן אדם אחד שמופרד לשתי גופות שנמצאות במרחק של כמה
רחובות, נכנסו למיטה, עצמו עיניים ושקעו בדיכאון עמוק. מהשעה
תשע בבוקר, עד חמש בצהרים שכבו במיטתן, ולא יכלו לקום. הדיכאון
שבר אותן. ולמה? בסך הכל בגלל כמה קילוגרמים מיותרים שהתווספו
אליהן במשך החורף.
קמו בחמש, וכל אחת עם עצמה החליטה לפצוח בדיאטה לקראת הקיץ
המתקרב. הן כמובן לא רצו לספר אחת לשניה, הן התביישו. התביישו
מהנפש התאומה שלהן. פחדו לספר.
במשך כל חופשת פסח הן לא ראו אחת את השניה, לא דיברו אחת עם
השניה, התביישו. לא רצו לגלות את סודן.
כשנגמרה חופשת הפסח, תפסה מורן אומץ והחליטה לספר.
"יערה... מה עשית בחופש?"
"הייתי עם המשפחה רוב הזמן.. לא משהו מאוד מיוחד".
"אני חייבת לספר לך משהו... התחלתי דיאטה."
יערה הרגישה תחושת ביטחון מסוימת, לדעת שאתה לא לבד תמיד נותנת
לך תחושת ביטחון. "גם אני..."
"אני צריכה לספר לך עוד משהו. זאת לא סתם דיאטה. אני לא אוכלת.
כלום. אני מפחדת לאכול, מפחדת להשמין. מפחדת שיראו אותי
אוכלת".
יערה, שבחיים לא הרגישה תחושת זיהוי כל כך עמוקה, הבינה את
מורן.
יחד הן התחילו דיאטה משותפת. דיאטה שמבוססת על כלום. דיאטה של
רעב. כל פעם שהתחשק להן לאכול, הן היו מעודדות אחת את השניה.
"לא אל תאכלי, את תצליחי. אנחנו נהיה רזות. אנחנו נצליח, את לא
לבד".
בטוחות היו שהן הולכות בדרך הנכונה, ושיש להן חברה טובה. לכל
אחת מהן הייתה חברה תומכת, לכל אחת מהן הייתה חברה משגיחה.
אסור לאכול, זהו המוטו שלהן בחיים.
הן התחילו לצאת להליכות. הליכות של 3 שעות, לפעמים הלכו 4 וחצי
שעות ברצף. ילדות קטנות, לא מבינות עד כמה הן פוגעות בעצמן.
יערה נכנסה לתחושת דיכאון כזאת עמוקה, היא לא ידעה מה לעשות עם
עצמה. יום אחד, כל המשפחה שלה ישנה, היא כמעט השתגעה. היה לה
כל כך רע... רע שהיא לא הבינה אפילו למה. בלי לחשוב פעמיים,
היא פתחה את הקופסה של אבא שלה, קופסת עבודה של אבא שלה.
הוציאה משם סכין יפני, וחתכה. חתכה כל כך עמוק שזה כאב. היא
בכתה בשקט, בלי קולות. שומעת מכוניות עוברות מתחת לחלון שלה,
אנשים שיוצאים למסיבות. אנשים שיש להם חיים יפים. הם רזים, למה
שלא יהיו להם חיים יפים?
הרזון, זה מה שעניין אותה בחיים.
מאז אותו יום, הייתה יושבת כל לילה עד מאוחר וחותכת. ובוכה.
והשעון הצהוב שעל הקיר מתקתק. הזמן שלך עובר חמודה. עוד מעט את
לא תהיי פה. וזה מה שהיא ייחלה לו. למותה.
חודשים על גבי חודשים, חתכים שמגלידים, חתכים שנוטפים דם אדום,
דם כואב. בלי אוכל. אם הייתה אוכלת מעל למה שהציבה לעצמה, בערב
היא הייתה חותכת עוד יותר עמוק. עונש. כמה שיותר כואב, ככה
אולי תבין שאסור לה לאכול. אסור לך לאכול ילדה!
עם מורן הקשר התחיל לאט לאט להתנתק, ועם ההורים הוא נותק כבר
ממזמן. הם שמו לב שמשהו לא בסדר איתה. בטח עוד משבר התבגרות,
גם להם היו של מתבגרים כשהם היו ילדים. הם מתגעגעים לבעיות
האלה, שלהם. הם לא יודעים, שהיא, הילדה הזאת שעכשיו יוצאת
ומגלה את העולם, לא תתגעגע לבעיות ילדות שלה. בתקווה שהיא עוד
תשאר שפויה.
בסוף אוגוסט צלצלה מורן. אחרי ניתוק של חודש וחצי.
"יערה, אני יוצאת להליכה. את רוצה לבוא איתי?"
יערה שהייתה עייפה, עייפה כי לא ישנה, עייפה מהחיים, כואבת
מהחתכים, ורעבה כמו דוב שלא אכל שבועיים הסכימה לצאת איתה
להליכה.
חצי שעה הולכות, מחליפות חויות על הדיאטה המופלאה שלהן. עוד
שעה... יערה כבר מרגישה ממש רע. היא לא תוותר, היא תצליח. עוד
רבע שעה... בום.
יערה נפלה. במרחק של שעה ורבע מהבית שלה. מורן לא ידעה מה
לעשות, היא דאגה כל כך, החברה שלה, החברה הכי טובה שלה, זאת
שהיא הכי אהבה, זאת שהיא חשבה שעושה לה רק טוב... התמוטטה.
היא הצליחה לגרור אותה הביתה, יערה לא יודעת איך, היא אפילו לא
שאלה. רק שפקחה עיניה, עמדו מולה 2 בחורות בסביבות גיל ה25,
שתי בחורות עם חלוק וכובע לבן.
אימא שלה, שלא הבינה מה קורה לה, ישבה לידה, מודאגת.
"הבת שלך אנורקסית". מה פתאום?! יערה לא הבינה מה הולך סביבה,
תמיד קראה על אנורקסיות בעיתון וריחמה עליהן. "אני לא
אנורקסית!" היא צרחה.
ישבו איתה האחיות, הרופא ואימא שלה, והסבירו לה את מה שקרה.
אותו הדבר עשו גם למורן.
יערה התחילה ללכת לדיאטנית ולאכול באופן קבוע. ממורן היא לא
שמעה יותר. הן למדו באותה השכבה, ולא החליפו מילה. היא לא רצתה
לשמוע ממנה יותר. בחיים. הן כבר לא כל כך דומות כמו שהיו.
שתי בנות הן היו. לשתיהן עיניים ירוקות, לשתיהן שער שטני גולש.
לאחת תלתלים יפיפיים, ולשניה שער חלק. חברות הכי טובות הן כבר
לא היו. הן לא רוצות לשמוע אחת מהשניה. הן מבינות עכשיו, כמה
הן פגעו באחת השניה. הן מבינות. אני מבינה.