( הסיפור נכתב במקור לבקשתה של תלמידה,
 עיתונאית, שהייתה צריכה לכתוב כתבה,
 אבל הסתבכה קצת בלנסות ולהעביר,
 את מה שהיא לומדת, את מה שאני מלמד)


הי, אתם שם, כן אתם,
אולי מישהו מכם ראה דרקון
אני איבדתי דרקון.
מה אתם צוחקים, אני מדברת ברצינות, בשיא הרצינות, באמת.
טוב, אני רואה שאתם צוחקים, חושבים שנפלתי על הראש, או שאני
צוחקת, לא, אני רצינית.

טוב, אני רואה שאני אצטרך להסביר.
זה התחיל לפני כמה ימים, כשהייתי צריכה לחשוב על נושא לכתבה.
ישבתי בסלון וחיפשתי נושא לכתבה שלי, משהו שקשור לרוחניות. אחי
ישב מולי שקוע כולו בעיתון, מסמן עיגולים כחולים במדור
הדרושים, מרשרש בלי הפסקה וקוטע כל חוט אפשרי של מחשבה שהעז
לצוץ ולהתהוות.
"אכפת לך להיות קצת יותר בשקט עם הרשרושים שלך?" שאלתי ברוגז.
"מה העניין?" הוא שאל.
"אני  מנסה לגרום לכתבה בנושא רוחניות לקרום עור וגידים."
עניתי.
"איזו כתבה הפעם?" הוא שאל בנימה משועממת.
"בנושא רוחניות" עניתי.
"עוד פעם את והרוחניות שלך, תראי העיתון מלא בכל מיני פסיכים
שקוראים בקלפים, בקפה, בתה, בכף היד ובעיקר בארנק של הבנאדם,
מתי כבר תביני שהכל זה תרמית אחת גדולה? אין דבר כזה רוחניות!
מקסימום חולי רוח." הוא הצהיר בזעף.
"אני דווקא חושבת שיש!" התרסתי מולו.
"כן, אז אם את כלכך מאמינה בזה, למה שלא תתקשרי למספר הזה
כאן?" הוא סימן בעט ריבוע מסביב לשורה קצרה במדור המיסטיקה
והרוחניות והשליך לעברי את העיתון המרשרש.
זו הייתה מודעה מאד מעניינת: "אם תמיד הרגשת שהרוח מחפשת אותך
- אני אפתח לך את השער, אני אראה לך את הדרך".
"אני חושבת שזה בדיוק מה שאני אעשה!" התרסתי מולו ופניתי לחייג
את המספר.

ציפיתי לאיזשהו מקום קצת יותר רוחני, חנות למיסטיקה בעלת
אווירה אפלה, אשראם אפוף עשן קטורת ונרות מרקדים, חוף הים לעת
ערב, במקום זה נפגשנו בצהרים בגלידריה בראשון, מקום די פשוט
להיפגש עם אדם רוחני, אם תשאלו אותי.
כשהגעתי הוא כבר ישב שם, מטפל במרץ בגביע של שוקלד-רום
בצימוקים.
"שלום לירון",הוא נופף בידו לעברי להתקרב, מפנה רק מחצית
מתשומת ליבו אלי, מתרכז בגלידה.
"אני סאנד".
"איך ידעת שזו אני?" שאלתי מופתעת.
"המחברת, טייפ המנהלים והמצלמה על הצוואר, היה ממש קשה..." הוא
ענה בחיוך.
התישבתי מולו והנחתי את כלי העבודה על השולחן מולי.
"יש להם גלידה ממש טובה, אני ממליץ במיוחד על השוקולד-רום
צימוקים" הוא אמר בשלווה כמעט ילדותית.
כל הסיטואציה נראתה לי מאד רגילה, מאד פשוטה, משהו לא היה
נכון, הוא לא התאים לפרופיל.
כ- 178 סנטים, מוצק, שיער שחור קצוץ דק, עיניים שחורות, לבוש
ג'ינס שחור וחולצת צמר לבנה הוא נראה יותר כמתאגרף או יוצא
סיירת, מאשר הטיפוס הרוחני הרגיל עם השיער הארוך הגולש, הזקן
הפרוע והמבט החולמני בעיניים, שהתרגלתי לראות בפסטיבל בראשית
ושאותו ציפיתי לפגוש כאן.

"איזה מין שם זה סאנד, מעולם לא נתקלתי במישהו עם שם כזה, לא
עשו לך בעיות עם השם הזה בבית הספר?" שאלתי בתמיהה, את מה
שרציתי לשאול כבר בטלפון.
"סאנד - באנגלית, זה חול" הוא ענה בחצי חיוך.
"אלא שהמקור של השם שלי הוא גרמני, כי ההורים שלי ייקים,
ובגרמנית המשמעות היא 'בעל לב רחב ומכניס אורחים" הוא הוסיף
והחיוך שלו התרחב.
"באמת?" עניתי, "מיוחד, בהחלט, אני אוסיף את זה לכתבה".
"אתה יודע שאני יותר מעוניינת לעשות עליך כתבה, מאשר ללמוד
ממך?" שאלתי.
"זה בלתי אפשרי" הוא ענה בקול שליו וחייך.
"למה?" שאלתי.
"כי אין טעם להסביר את הדברים, צריך לחוות אותם."
"לחוות?" שאלתי.
"כן!" הוא ענה. "זה בסדר, לא תצאי מהפגישה הזו בלי הבנה, אל
תדאגי." הוא אמר בקול שליו וחייך.
החיוך שלו לא היה מתנשא או חולמני כמו של הטיפוסים "הרוחניים"
להם התרגלתי, הוא היה פשוט, כנה, אמיתי, ואולי זה רק היה נדמה
לי.
"אפשר לצלם אותך עכשיו?" שאלתי.
"את לא יכולה לצלם אותי בכלל!" הוא ענה.
"מה? אבל סיכמנו שכן, זאת אומרת, אני הסברתי שאני אצטרך תמונה
לכתבה" אמרתי בקול לא מאמין.
הוא הניד בראשו לשלילה.
"את פשוט לא יכולה לצלם את מה שאת רואה" הוא אמר בקול החלטי.
החלטתי להניח לעניין לעת עתה ולצלם אותו אחר כך, אולי כשנסיים
את הפגישה ואני אפנה ללכת.

"אז מהו מורה רוח?" החלטתי לגשת ישר לעניין.
"מהו מורה בכלל?" הוא שאל בחזרה.
"אדם שמלמד, שנותן שיעורים, שיעורי בית, בבית ספר, שמעביר ידע"
אמרתי.
"את רואה שאת יודעת, אז למה את שואלת?"
"כן, אבל מהו מורה רוח?" הקשיתי עליו.
"מהי רוח - זו שאלה אחרת לגמרי" הוא ענה וארשת רצינית משהו
הסתמנה על פניו.
"הרוח היא האמת שמתחת לפני השטח, היא הדבר האמיתי, היא החיים
עצמם - היא העוצמה!"
"אני לא מבינה, מהי הרוח?"
"כפי שאמרתי אי אפשר להבין שכלית בלי לחוות" הוא חייך שוב
והמשיך לכרסם את גביע הגלידה.
החיוך שלו התחיל הרגיז אותי, היה משהו די מתסכל בכל הראיון
הזה.
נראה היה כאילו הוא יודע משהו שאני לא יודעת ומתאמצת נואשות
להבין, או שפשוט הוא דיבר סתם באוויר, בלי להתחייב, בלי לומר
דבר.
כל הסצנה הזו התחילה להראות לי כמו משהו אחר לגמרי.
הנה אני, בחורה די פשוטה, בלי יותר מדי בעיות, לא מתנשאת, לא
מתוסבכת, מנסה להכין כתבה די מקצועית על נושא די לא רציני, די
לא מובן, אוורירי משהו, ומולי בלא שום התאמה לציפיות יושב בחור
צעיר ופשוט מתפלסף.
כן, אין שום דרך אחרת לתאר את זה, הוא פשוט מבלבל לי את המוח.
ואז ירד לי האסימון - הבחור פשוט מצא שיטה מקורית להתחיל עם
בחורות, כן, ממש כך.
איך הייתי כזו טיפשה, פתיה שכמותי, הייתי צריכה להבין את זה
ממש מהרגע הראשון שראיתי אותו.
זו הסיבה שהוא לא מתאים לפרופיל.
אני אראה לו מה זה, לבלבל לי את המוח ככה.
"תגיד, איך החלטת שאתה מורה רוח? איפה למדת? יש לך תעודות? מי
בדיוק הסמיך אותך? יש בית ספר למורי רוח?" הטחתי בו את כל
הסוללה של השאלות שרציתי לקבל עליהן תשובה, קודם זה היה באופן
קצת יותר עדין, בעקיפין, כעת הורדתי את הכפפות.
הוא הניח את הגלידה על צלחת הקלקר שמולו, הביט בי בשתי עיניים
פעורות, בגבות מורמות ואז שפתיו התעקלו לכדי החיוך הרחב ביותר
שזכיתי לראות אי פעם והוא החל לצחוק בקול רועם, בלי כל שליטה.
אנשים מהשולחנות הסמוכים הפנו את מבטם, מתעניינים לראות מהו
הדבר המצחיק שקרה.
הוא החזיק את בטנו וצחק עד שכמעט נפל מהכסא, דמעות זולגות
מעיניו.
כעס התחיל לעלות בי מבפנים, "מה זה צריך להיות? למה הוא מזלזל
בי?" התכוונתי לקום וללכת משם, כאשר הוא נרגע לבסוף, מחה במפית
את הדמעות מעיניו, החווה לעברי בידו לאות שאשב ואמר:
"במקום לענות לשאלות המצחיקות שלך אני אראה לך."
"מה?" שאלתי.
"פשוט תשבי מולי, אל תזוזי ותסתכלי לתוך עיני." הוא הנחה.
"אתה הולך להפנט אותי או משהו?" שאלתי בזלזול, לא מאמינה
שהטרזן המגודל הזה יכול לעשות משהו מלבד לרדוף שמלות.
"בדיוק ההפך, בדיוק ההפך" הוא אמר.
"אני אאפשר לך לראות את מה שהרגילו אותך לא לראות. פשוט תסתכלי
לתוך העיניים שלי בלי להסב את המבט, בלי לשבור אותו."
"אני אראה לו מה זה!" החלטתי. הוא רוצה למדוד איתי כוחות? -
טוב מאד, שינסה.
להפתעתי גיליתי שזה לא פשוט.
הוא הסתכל לתוך האישונים שלי בלא כל מאמץ ניכר, ואילו אני
הרגשתי רצון עז להסב את מבטי.
אנשים לא מסתכלים האחד לשני בעיניים - הבנתי.
הם מעדיפים להסב מבט.
זה לא עניין קל, זה מביך, זה קשה, זה דורש מאמץ מיוחד.
אולי בגלל שהעיניים הן הראי לנפש, אולי בגלל שנותר בנו שריד
חייתי מאותם ימי קדם, כאשר חיה הייתה מפרשת מבט לעיניים כאיום,
ואולי אין לי שמץ של מושג על מה אני מדברת, אבל דבר אחד אני
יכולה לומר, זה בכל לא קל כפי שחושבים ומי שחושב שזה כן -
מוזמן לנסות.
אחרי דקה וחצי העיניים שלי החלו לצרוב.
"אל תשברי את המבט!" הוא הנחה, מביט בי בלא כל מאמץ.
רציתי לשאול איך זה שעיניו לא צורבות ולא דומעות.
"אל תדברי! אל תנגבי את הדמעות! תני לזה לחלוף! תעברי דרך
זה!"
והצריבה אכן פסקה. ראיתי את פניו שוב בבירור, כאשר לפתע הכל
החל להיות בהיר יותר, כאילו שדה הראיה שלי התמלא בערפל זהוב.
"אל תעשי דבר! אל תמצמצי, אל תשברי מבט! גם זה יחלוף" הוא
הנחה.
"מאיפה לעזאזל הוא יודע מה קורה איתי?" חשבתי לעצמי לפתע.
דמותו שוב חזרה והתייצבה לנגד עיני, אלא שפניו התכסו במעין
שכבה בוהקת, כאילו שמישהו צייר עליהן במרקר צהבהב.
"אל תירתעי ממה שאת הולכת לראות, זו האמת, אבל היא לא יכולה
להזיק לך" הוא אמר.
"תתרכזי באור ולא בחומר!"
התרכזתי בקווי המתאר והבחנתי לפתע שהם שונים מפניו. זה היה
כאילו שהוא לבש פנים נוספים מעל פניו, כאילו שפניו כוסו במסכה
של אור. אלו לא היו פנים של אדם, אלא פניו של דרקון.
כן, ממש דרקון סיני מהאגדות, שהביט לתוך עיני במבט מזרה אימה.
וזה היה ממש מפחיד.
הסבתי את מבטי.
שפשפתי את עיני.
התבוננתי לעברו שוב.
הדרקון עדיין היה שם.
"כעת הביטי מסביבך!" הוא הורה.
הבטתי.
האנשים כולם היו מוקפים במין מעטה של אור חיוור, בגוונים
שונים.
חלקם כחלחלים, חלקם ירקרקים, רובם צהבהבים וכמה
אדמדים-כתמתמים.
זו היה מחזה מופלא, סוריאליסטי משהו, כמו לקוח מתוך חלום, או
מתוך מסיבת טראנס.
אילו לא הייתי יודעת אחרת ומישהו אחר היה מספר לי על כך, הייתי
חושדת שמדובר באדם שנטל סמים הולוציוגניים כלשהם, אלא שאני ממש
לא בעניין ועדיין לא הזמנתי כלום, כך שלא הייתה לו כלל
ההזדמנות להחליק לי משהו למשקה.
"מה זה? מה עשית לעיניים שלי?" שאלתי באי הבנה יותר מאשר
בפחד.
"לא עשיתי לך דבר, מלבד להראות לך את האמת"
הוא העביר את ידו לפני עיני והמחזה נעלם.
"איך עשית את זה"
"אה, זה?!" הוא חייך, הרים מהשולחן את צלחת הגלידה שנמסה
בינתיים והמשיך לאכול אותה במרץ בכפית הפלסטיק הקטנה.
"זה סוד קטן של דרקונים " הוא אמר בנחת, מרוצה מעצמו כמו חתול
שגנב את השמנת.
ישבתי זמן מה בלא לדבר, חושבת על מה שראיתי.
היו לי כל כך הרבה שאלות לשאול, אבל בכל פעם שרציתי לפתוח את
הפה ולדבר, הרגשתי שאני מפספסת את הרגע, את העיקר, את מה
שראיתי.
"אני מתנצל שלא עניתי לך על כל השאלות ששאלת, אבל אני מקווה
שעניתי לפחות על חלק מהחשובות שבהן. טוב, נגמרה לי הגלידה,
ואני גם צריך ללכת" הוא התרומם והביט לעברי.
"רגע, זה לא פייר" אמרתי.
"מה בדיוק קרה כאן עכשיו?" שאלתי.
"אה, זה פשוט!" הוא ענה.
"את טעמת ראיה אמיתית, של העולם כפי שהוא באמת, והבנת, הבנת מה
מלמד מורה-רוח, את הרוח, את האמת, את העולם כפי שהוא באמת,
כיצד לראות אותו, כיצד לחיות בו".
הוא הניד בראשו רק מעט, מין קידה כזו של סיום ופנה ללכת.
"חכה! רגע! אל תלך" אמרתי בקול מוטרד משהו.
"אני רוצה לדעת עוד, אני רוצה ללמוד"
הוא הסתובב בחזרה לעברי, בחן אותי בעיניו ואמר: "יש לך את
הטלפון, תתקשרי".
ולאחר, פשוט הלך משם.
ישבתי בבית יומיים וניסיתי להבין מה היה זה בדיוק מה שראיתי.
הפכתי את הסיטואציה מכל הכיוונים וניסיתי לבחון האם היה כאן
איזשהו משהו שפיספסתי.
אחרי יומיים, כשהחלטתי לבסוף שלא היה שם דבר מלבד מה שהיה שם,
אזרתי אומץ והתקשרתי אליו שוב.
המשיבון של חברת פלאפון הודיע לי בקול נשי קר ומנוכר כי המספר
מנותק.
"מה?" אמרתי בלא להאמין.
מיד התקשרתי למוקד של החברה וניסיתי לברר למי שייך המספר.
"המספר שייך למכשיר טוק-מן שנשרכש במזומן ואין שום דרך לברר
למי הוא שייך," ענתה לי הבחורה מהצד השני של הקו, "אלא אם כן
יש לך צו משטרתי וגם אז זה לא יהיה פשוט בכלל."

ואני נותרתי בפה פעור.
איך לעזאזל אני מוצאת אותו שוב.
חיפשתי בכל העיתונים.
אפילו נסעתי שוב לאותה גלידריה ושאלתי אם מישהו מכיר אותו.
נאדה.
ומה שראיתי היה כלכך יפה.
ואני כלכך רוצה לראות שוב.
אז החלטתי לפרסם את הכתבה ולבקש את עזרתכם.

"אולי מישהו מכם מכיר, אולי מישהו מכם גם כן ראה דרקון ?"