היום בו נפלו השמיים היה יום די מאכזב יש לומר, אתה לבשת חולצת
פולו מזעזעת ואני, חצאית מיני ממש לא מחמיאה.
התקבצו סביבנו הרבה אנשים לא כל כך בגללנו אלא בגלל שהיינו
קרובים לגדר, אתה איגפת אותי מסביב ודאגת שיהיה לי קצת מרחב
וקצת אויר ואפילו הבאת שתי כוסות קפה.
הכינו את האנשים ברדיו, בטלויזיה ובכל הבא ליד עשו מזה כזאת
פרופגנדה כאילו המשיח עצמו תיכף בא, אנשים קנו בגדים, מטריות,
משקפי שמש ומצלמות חד פעמיות, דיברו על טרור ועל הרס על חורבן
ויום הדין כולם פחדו אפילו אני.
השמיים החלו לצנוח ואתה נגעת בכתפי בכדי שאשים לב אבל אני רק
חשבתי על הבלונדינית המשגעת ששוכבת איתך כבר חודשיים - שלושה
לא יודעת כמה בדיוק.
הם החלו צונחים במהירות מתגברת ואנשים כבר החלו ממש לפחד רק
אתה הבטת בי כמו יודע שזה לא מה שמטריד אותי עכשיו.
השמיים כבר היו עשרה סנטימטרים מהקרקע ואנשים השתטחו על הרצפה
כמו שטיחונים קטנים ורק אתה ואני נותרנו עומדים
עד שהשמיים הצמידו אותך לאדמה בפעולה אחת קטנה כמוני.