(האנשים משתנים,
גופם נוצר, גדל, קמל וכלה,
אישיותם נבנית, מתפתחת, נאספת ומתאגדת מפרגמנטים דקים
אותם העתיקו בלא כל בושה, מאחרים.
ממנצחים, ממנוצחים, מגיבורים או מקורבנות, כל 1 בדרכו הוא.
והעולם שאנו רוצים שיהיה, שאנו זוכרים שהיה,
נשרף וכלה באש רצונם האפלה של בני האדם הארורים.
והדבר היחיד שנותר - הוא הניצוץ האלוהי
ואותו ניתן לזהות.
התבונן ונסה לראות
הסתכל עמוק בתוך
אישון עינו של האדם
ותראה שם את העולם שלו מביט בך חזרה)
אני הוא הניצוץ,
אש הזעם,
שבאישון
עין האלוהים.
אני בא מתוך האפילה הנצחית,
מתוך טירות חרוכות
ומקדשים הרוסים,
מתוך צבאות שנחלו מפלה,
מתוך עמים ששועבדו
ומדינות שנמחו מעל פני האדמה,
מבין כוהנים, קדושים ונביאים,
שנטבחו על מזבח אמונתם.
אני רוכב על הרוח הצפונית
כמו על סוס מלחמה.
בידי האחת שופר יום הדין
והשנייה מונחת על נדן חרב לוהטת ומתהפכת,
שנשברה מזמן, כל-כך מזמן,
ע"י אהבה, חמלה ורחמים,
וחושלה מחדש
ע"י מלאכי האל שנפל.
אני שר כמו הרעם המתגלגל
וצוחק כמו רעידת אדמה.
ואני דורס וסוחף
כל מה שעומד בדרכי
כמו גל ענק.
וליבי,
ליבי שחור כמו הלילה,
כמו עיני,
כמו האינסוף,
וקר,
ואכזר,
ולא יודע עוד רחם.
ואין בו רבב,
פרט לסדק קטן ובלתי נראה כמעט,
פתח למקום אחר,
שהיה ואינו,
מקום של ירוק וזהוב,
ואדום וכחול וסגול,
של קשתות בענן
וחמימות ושמחה.
כל מה שהיה ואינו,
כל מה שהיה ונגמר.
וקול נורא לוחש באזני:
שמה שהיה
לעולם לא ישוב להיות
והנו אבוד לנצח,
ושלא משנה כמה אלחם,
כמה אשתדל,
כמה ארצה,
כמה אערוג,
כמה דם וזהב אשפוך לתוך אותה באר
חשוכה וחסרת תחתית
של עולם ארור זה,
לעולם לא יהיה כמו העולם ההוא.
ושהסדק בליבי לעולם לא יתאחה,
והאור בליבי לעולם לא יהיה שלם.
ושכל שנותר לי
הוא ליפול לתוך האפילה שסביבו.
ואני רוכב,
אל תוך האפלה
ובידי השלישית מאזני הצדק,
ובידי הרביעית הגביע הקדוש, גדוש תרעלה.
ואני נאחז בכל כוחי בסוגר נדן החרב,
לבל תישלף, לבל ייסגר הסדק שבליבי,
לבל ייעלמו הזיכרונות
ותוותר האש
ותישרף
ותכלה
וכל שיישאר
זו האפלה לבדה. |