הוא קרא בקול רם לכיתה ממה שכתבתי.
"בכל פעם שאני רואה את הסרט קזבלנקה כל הכניסות הן תמיד בזמן.
היא נכנסת בדיוק כשהוא גומר לחשוב על צרפת. בעלה מגיע בדיוק
אחרי שהם מסיימים לספר מה קרה להם. הכל מדויק. אפילו צליליו של
הפסנתר של סאם. הדיוק הזה, משהו בו תמיד נוגע. ולמרות זאת,
בסוף הם אומרים שבעיות של שלושה אנשים לא משנות דבר בעולם
מטורף שכזה. הערב חשבתי שאולי זה ההפך. העולם לא משנה בטירופו
לבעיות של שלושה אנשים, אלא רק אם נותנים לו."
עיניו של רזיאל המלאך הצטמצמו. "את כותבת נפלא."
"תודה," לחשתי.
"כשאת חוזרת לשם, אני רוצה אותך מתעסקת במשולשים." חרץ את
גורלי למשימה הבאה.
"כמה זמן יש לי לזה?"
"חיים." הוא חייך. "סטנדרטי, לא?"

"היום השבעה עשר בנובמבר. למה זה חשוב עכשיו?" מלמלתי אליו,
רגועה לחלוטין. שניה אחרי אהבה ראשונה שלנו. "כי זה מה שחשבתי
בדיוק. זה מתאים." חייך.
"למה הערב מתאים יותר ממחר?" הסתובבתי והתיישרתי אליו, מרגיעה
את הנשימה עדיין.
"כי לפני שלוש שנים התאהבתי לראשונה."
מאז עדיין לא הגלידו בי עיניך שנסגרו ונפתחו כמו צמצם מצלמה.
פיתחת איתי את הפילם ההוא. נדהמתי מעיניך. העומק הסוחף. לא
הפסקת לספר לי את אירית.
"היא לחשה לי שנרקוד, ורקדנו, צמודים. נשימה וחיוך פרטי. זה
נשאר עליו, ככה.
"היינו יחד המון זמן."
הוא נעצר, עיניו רחוקות. לא מביט בי.
טיהרתי את החנק מהגרון. "ואיך היה?"
"מוזר. לא ידענו שאנחנו יודעים לאהוב ככה."
כחכחתי חזק. "אני חושבת שהבנתי." אמרתי, מפנה לו גב. לא הבנתי
מלה. אני רק יודעת שאני רוצה גם. לאהוב ככה.

מילים זה קטע מוזר אצלי. הן לא אומרות לי דבר. אני קוראת
עיניים, שפתיים, רגשות. ההיגיון והמילים לא מתחברים אצלי טוב.
לכן הלכתי ללמוד אומנות. לא מסוגלת להביע במילים את מה שאני
רוצה, רק בתמונות. וגם זה לא ממש, כי הטכניקה הורגת לי את זה.
המורה שלי שוב ביקש שנתאר כמיהה בציור.
"אף אחד מכם לא יודע להביע את עצמו? כל הפרוייקטים שלכם היו
פשוט מתחת לכל ביקורת." קבע, וגרם לחלקנו להתכווץ. הפעם, לא
התכווצתי. לא השקעתי כל כך.
התחלתי לצייר את הדקוטה, המטוס של קזבלנקה, ולקחתי תמונה של
מגדל אייפל, שיעמוד ברקע.
זו כמיהה.
המורה העיף מבט ושאל, "איך היית קוראת לזה, לירי?"
"קזבלנקה." עניתי בשקט.
הוא חייך, כמו שומר סודי, ואמר "זה לא רע, לא רע בכלל."
יתר השיעור עבדתי על הדקוטה. המטוס, שלא כמו כנפיים, היה מפלצת
ברזל קשה.

בלילה, כשהלכת לישון, הוספתי לדקוטה כנפיים של מלאך. אחר כך,
בלי לנער מעלי את הנוצות,  הלכתי לגן השעשועים, לנשום קצת.
הדמעות התגלגלו והתערבלו בגשם. נתתי לו לשטוף אותך ואותה ממני.
המגלשה נצצה באור הפנסים הכתום, זהרורי מים מחדשים את הפלסטיק
הצרוב. הדלקתי סיגריה, וראיתי אותה פתאום. יושבת על הספסל.
רטובה לגמרי. נראתה כמו פיה שהתקמטה.
"אירית?"
"כן." היא מחתה את הדמעות וחייכה אליי, עצוב. "מי את?"
"אני..." נעצרתי. "אני שכנה שלך. החברה של אילן."
היא דמעה שוב והתאמצה לחייך, "אותי זרקו בפעם הרביעית מאז
אילן."
"יש לך לאן ללכת עכשיו?" שאלתי את הפיה הרטובה, ובאתי אליה,
קרוב קרוב. כמעט שיכולתי להרגיש את הנוצות זזות מאחורי גבי.
היא נענעה בראשה.
"את רוצה לישון אצלנו?" שתינו שתקנו. מבטה היה שבור, ואני
ניחמתי. לא יודעת איך לומר את זה יותר טוב, אז ניחמתי.
"כן, בבקשה." היא קמה.

אילן נחר בשקט. נכנסנו שקטות ועשינו קפה. בינתיים היא החליפה
לבגדים חמים, במקום הג'ינס הרטוב. היא שותה קפה כמוני, שמתי
לב.
חוץ מזה אנחנו לא דומות. היא קטנה ומלאכית, ואני גדולה כזאת.
יש לה משהו בוגר נורא בפנים, יופי צרפתי עצוב כזה. שפתיים
אדומות על רקע לבן ועיניים כהות.
מהאנשים שהשיער שלהם תמיד מסודר. אני תמיד נלחמת בו שישאר
בגומייה.
כל כך יפה. מה אתה עושה איתי, כשהיתה לך אחת כזו, שהסתיו
הצרפתי יעשה לה להיראות אינגריד ברגמן.

אחרי שעתיים היא סיפרה לי שטויות שעשתה כשהופיעה בצוות בידור
באילת.
"ואחרי שעישנו מלא, החלטנו ללכת לרקוד, ואף אחד לא היה מסוגל
לקום מהמיטה. ההאנג אובר של למחרת בבוקר השבית חצי מלון." היא
סיימה ואני נקרעתי מצחוק.
אילן הופיע במטבח. הרכיב את המשקפיים. אף אחד לא נשם לרגע.

"מה היא עושה כאן, לירי?" שאלת, עיניך צורבות אותי.
"מצאתי אותה לבד בגן שעשועים. לא יכולתי להשאיר אותה ככה
בגשם." אמרתי מהר, משפילה עיניים. הכנפיים התמזגו עם גופי בבת
אחת. .
הרמת לי את הסנטר. "את מפחדת ממני?" לחשת.
"קצת."
"אוי." הוא חיבק אותי. "אוי ואבוי."

היא ישבה על הכורסא וחיכתה שנשוב, צופה בחלק האחרון של
"קזבלנקה".
"זה סרט כל כך קיטשי." אמרה וחייכה אלינו.
"זה הסרט האהוב עלינו." ניכס אילן את הסרט גם אליו. כמעט
שצחקתי, כמות המחאות שהשמיע יום קודם על לראות אותו היתה
נוראה.
"גם אם הוא קיטש מוחלט." קבעתי, בטון ילדותי מכוון, "אני אוהבת
קיטש. זה נותן טעם אחר."
אילן חייך אליי. הלכתי למטבח, משאירה אותם לדבר.
כשחזרתי הם כבר צחקו.
"עוד אחד זרק אותך? את מתדרדרת, אירית."
"כן, תדרוך עלי. חזק יותר, תודה." היא אמרה לו, סרקסטית, "יש
איזה יבלת בגוף שלי שפספסת." שוב הם צוחקים אחד לשני, היא
מטיחה בו כרית.
"אני הולכת לישון. מחר יש לי הצגה של פרוייקט. אני אמות
מעייפות מול כל הכיתה." אמרתי לשניהם.
"עוד מוקדם," אירית חייכה. "רצינו להרים כוסית."
"אז תרימו." קבעתי בחיוך. "אני הולכת לישון."
אילן רדף אחרי לחדר. "את בטוחה שאת בסדר עם זה?"
"כן," לחשתי, מרחיבה כנפיים ונשימה. "מזמן לא ראיתי אותך מחויך
כל כך."
"טוב." הוא משך בכתפיו והלך.
התקפלתי לישון.

הגניחות מהסלון. שלה. שלו. דואט מטמטם.
העבודה שלי מונחת על השולחן, והאור מבחוץ מאיר את הכנפיים.
אני ערה לחלוטין. איפה אתה רזיאל. אני רוצה לא להיות כאן.
קמה מהמיטה. מדליקה אור קטן ומוסיפה רעד לכנפיים.

שש בבוקר. הגג של בניין מכסיקו, אוניברסיטת תל אביב.
העבודה ביד, הלב מפסיק לפעום בהיסטריה.  הדמעות ממשיכות.
"את בסדר?" רזיאל מחבק אותי.
"כן." לחשתי.
"עשית נכון, ילדה." הוא מחייך.
"גם אם אני אחלום על אחת עשרה שעות של אהבה?"
"תמיד תהיה לך את קזבלנקה."
צחקתי אליו.
"עכשיו תוכלי לכתוב." הביט עמוק בעיני. "עכשיו כואב לך."
כשהרוח התערבלה עוד יכולתי לראות מגדל אייפל ומטוס דקוטה לשניה
אחת אחרונה, לפני ההמראה.