ישבת שם, משחקת בשערך. עינייך הבהירות בהו בי במבט ריק. ושתקת.

מולך, כל כך קרוב אלייך, ישבתי אני. מסתכלת לתוכך במבט הכי
חודר שרק יכולתי לגייס.
אולי הפעם, מוחי קרקר, אולי.
הרגשת פעם דקה?
איך היא עוברת ומה אפשר להספיק בה?
לא שמים לב לזה, אבל דקה זה הרבה מאוד זמן. אפשר להספיק המון
בשישים השניות האלו.
שיחות שלמות אפשר להעביר, עם האנשים הנכונים.
ואת ישבת שם.
ויכולתי להרגיש את הדקה הזאת עוברת. שניה אחרי שניה.
טיק.
טק.
טיק
טק.
ולא העזת לזוז.
ולא הסרתי את המבט.
ובשניה השישים הרגשתי
זה הסוף.
ונמוגת.
העיניים מתחילות להעצם. עוד רגע גם אני אמוג אל בין הצללים.
אולי אורו של פנס הרחוב ישאב אותי אליו ואפסיק להרגיש.
שואבת מהגשם המטפטף את טיפות השפיות האחרונה שעוד נותרה לי,
לפני שתאבד לגמרי.
והראש כבר כבד, כאילו שמשקולת כבדה נחתה עליו.
מחזיקה ברגעים האלו, הנדירים, שאת מרגישה כאילו עצרת את הזמן.

סחרחורת.
ואז כאב חד.
וכלום.
הבהוב לבן מעלייך אחרי זמן שנראה כמו נצח, או אולי, בניגוד
גמור, כמו שניות ספורות.
מנסה לזהות את מקור הקולות שמרחפים סביבך, בטוחה שהגעת לגן
עדן.
מילים בודדות מצליחה לזהות ולהרכיב מהן את המשפט האחד שהצלחת
להרכיב מאז.
אי שפיות זמנית.
מעכלת.
לאט.
אי שם מתחיל להיווצר גוש.
מחנק.
מהסוג הזה, שאת כל כך מכירה.
ואסור. אסור שייראו.
כי הכל בסדר.
אצלך תמיד הכל בסדר. ואיך בכלל הגעת לזה עכשיו?
וכשאת כבר מגיעה להכרה המלאה, מתחיל להמאס לך מהלובן הזה,
שמקיף אותך מכל פינה.
לברוח.
זה מה שאת רוצה עכשיו.
וסכין, ממש חדה.
מאיפה היא באה?
ככה פתאום. בלי קשר לכלום נדחפה לתוך הלב שלך.
ואח"כ הם אומרים שזה בשבילך.
בשביל להציל.
והסכנה עברה עכשיו.
עוד מעט את יכולה ללכת
זה מה שהם מבטיחים. ואולי הם משקרים?
תשארי שם לנצח, כלואה בין הלובן הזה.
נשבעת לעצמך שאת לא תלבשי לבן בחייך.
הזמן עובר.
וכשהדלתות נפתחות את רצה. לא מאמינה.
עוד מעט שנמשך. ונמשך. ועכשיו נגמר.
סוף סוף.
הביתה.