ביום השנה הרביעי לנישואיה מתילדה איבדה את זה. יודעי דבר,
מקורבים וחכמים שלאחר מעשה טענו (לאחר מעשה כמובן) כי הסימנים
היו שם כל הזמן. את הסערה הזאת היה ניתן למנוע. אולי הם יודעים
דברים שנסתתרו להם מעיני הפקוחות לרווחה, ואולי מלאכים צחורי
כנפים מעופפים להם בשמי העיר דרך קבע, אבל הרגלים של מתילדה
צמודות לאדמה כמו עוגן של ספינת מסע עצומה. היום החל באותה
שגרה אפרורית שליוותה את חייהם מתחילת הזמן. חיוכים חטופים
בדרך החוצה, הבטחות בעינים, ליטוף אחרון. מתילדה נותרה לבדה.
מזה זמן  רב שמתילדה חולמת בהקיץ. אין כאן משום סתירה לעובדה
הפשוטה שרגליה מעוגנות לקרקע הבוצית של חייה, לכולם מותר לחלום
כך היא מאמינה, את ההגשמה היא משאירה לאחרים. עומדת בפתח הבית
היא צופה לרחוב. כאן אין ילדים משחקים, כאן אין גינות נוי
ומגרשים ירוקים. כאן יש רחוב ובו שתי שורות צמודות למדי של
בנינים שפעם בעבר היו לבנים ורקב הזמן שנתן בהם את אותותיו
הותיר אותם שחורים מפיח הרכבים בחלקם התחתון ועיטרם בגוון של
ענני סערה בחלקם העליון. מתילדה רואה את הכל מלמעלה. תמיד
שומרת לעצמה. שומרת את עצמה. שומרת מעצמה. אין טעם - היא חושבת
- לנסות להסביר. מתילדה מתחילה לאבד אמונה.

כשהיתה קטנה קנו לה ווקמן. בלי שום סיבה מיוחדת אבא ואמא נתנו
לה מתנה. מתילדה שמעולם לא ידעה לבקש גם לא ממש ידעה לקבל. היא
הרגישה את פניה בוערות ולרגע חששה שקצות אוזניה יחרכו את השיער
שנח עליהם. היא לקחה את המכשיר ושנאה אותו. השליכה אותו מתחת
למיטתה ונשבעה שלא תשתמש בו לעולם. היא החזיקה מעמד יום. הם
שכחו. הם שכחו לקנות סוללות. ומתילדה הרגישה צביטה בלב. אחת
מני רבות. למתילדה לא היה כסף משלה. לבקש לא היה בא בחשבון.
המצפון לא איפשר לה. היא העדיפה לא לשמוע מוזיקה מאשר להתיסר
במשך ימים. בקשת כסף היתה גוררת שאלה שהתשובה עליה היתה היתה
מעמידה - כך האמינה - את הוריה במעמד מביך. הטיפשים איך לא
חשבו על כך בעצמם. מתילדה התחילה לאגור. זה לא לקח יותר מדי
זמן, אולי יומיים או שלושה של אסיפת כסף מתוך מגירות מלאות
בעטים שלא כותבים, מתחת למיטות ומעל רצפה מכוסת אבק. היא רכשה
לה זוג סוללות. זיקוקים בשמים. הם נגמרו די מהר. מיצו את הכוח
הטמון בהם. ושוב חיפושים אחר מטבעות ושוב עוד זוג סוללות ושוב
זיקוקים ושוב נגמר. הפעם לא היה מנוס. לא היתה פינה בבית, לא
היתה שמיכה שלא הוזזה, מגירה שלא רוקנה, מיטה שלא חיפשה תחתיה.
רק שהפעם נס פך השמן לא היכה. מתילדה התחילה לשלב.
סוללה אחת מהזוג הראשון ביחד עם אחת מהזוג השני. שומעת חצי שיר
ואחר שוב אותו הסיפור. התחילה אוספת סוללות בכל מקום שבו היתה
ובו ראתה. התחילה משלבת בניהם לסחוט מהן עוד דקה, עוד שתי דקות
של מוזיקה עד שיגמר כוחן ושוב מהתחלה. עשרות סוללות נאספו.
כולן אצלה. נותנת להם סימני זיהוי משלה כדי שתוכל להבחין בניהם
מי יותר מלאה ומי פחות. מושכת את הקץ הבלתי נמנע עד אין סוף.
אבל תמיד יש סוף.  

מתילדה שחגה היום מעל האנשים הקטנים, שרואה את הכל ממעוף
הציפור, מתחילה להרגיש שלא תוכל להמשיך לשלב סוללות. היא
מרגישה את ההתרוקנות הבלתי נמנעת עוטפת אותה. החיים שפעם פעמו
בה במלוא עוזם נאכלים מתוכה לאטם ומתילדה לא יודעת עוד כמה זמן
תוכל לשלב. עוד כמה זמו תוכל להמשיך לשחק אותה חיה.


ערב. חיבוק. ארוחה. ריקוד. עותק מושלם של ליל השנה השלישי
לכלולותיה. וכן, גם של השני. בשוכבה במיטה פניה לכיוונו ועניה
עצומות היתה יכולה להריח את הבל פיו, להרגיש את נשימתו החמימה
נשברת מעל מצחה גמו גלים על צוק. היא שמעה אותו מדבר אליה, אבל
קולו נשמע כאילו ממרחק של אלף קילומטר. היא הזיזה את ידה.
תנועה קלה שבקלות והזדעזעה לגלות כמה קרוב הוא משנגעה בקצות
אצבעותיה בגופו. הוא השתתק. מתילדה חזרה ועצמה את עניה שנפערו
בזוועה אילמת זמן כה קצר מעכשיו. הם שכבו בדממה ומתילדה הרגישה
באופן כה מוחשי את התהום שלצידה היא שוכבת. רק תזוזה קטנה והיא
תצנח פנימה. משם היא כבר לא תצא. נזכרה איך בכל פעם שהסוללות
מיצו את כוחותיהן האחרונים, המוסיקה האטה את מהלכה עד אשר
נשמעה כמו מלמולו של אדם שלשונו קוצצה. הרגישה את החיים
הפועמים בה מאטים את מהלכם. ידעה שאין לה יותר במה להחליף. אין
לה למה להחליף. הבינה שאת מנגינת חייה כבר לא תוכל להזין
בסוללות שכוחן תש. בחלומות שלא יוגשמו. מתילדה שאפה אויר מלוא
ריאותיה והפילה את עצמה לתהום.