על שפתו של גן אחד, על פי פתחו של בית אחד, היה היה לו איש
עליז לב ומשכים קום אחד, שהיה נושא את דבריו בוקר בוקר עם
ידידיו הפרחים. אל גנו היה יוצא חבוש בכובעו ושעון על קלשונו
ומתאים את קומתו ואת שיחתו עם בני רעיו. הוא לא זיהה עצמו
כנבדל מהם ולא ידע על ייחודו הוא שכן ענין זה אף פעם לא העיר
את סקרנותו ולעולם לא העמיק לחשוב עליו, הוא היה כשווה בין
שווים בין חבריו והיה מאושר. כל מכריו היו רוחשים לו כבוד
וחיבה שכן היה הוא זז בעוד הם היו נטועים  באדמה והם קראו לו
הצמח המוזר עם הצמרת השחורה.

את כל צמחי הגן אהב במידה שווה האיש אך את כל אחד מהם אהב בכל
מאודו  ומאחר שהוא מבין כל חבריו לא היה נטוע עם שרשיו לאדמה
חשב שחיב הוא לנסות ולשמש אותם ולנוע ביניהם וכזה היה תפקידו.

כך מידי בוקר שב וחפף את עלי הפילדנדרום והשקה את פרחי  הבשמת
והשרך שבאדניות.
הוא חיזק וקשר חוטים אל גבם העקום של עצי ההדר המתבגרים, האיר
את הוורדים שנפלו פניהם וסרק את פרוות הגדר החיה. וכך גם כשבא
הזמן היה מסיע בקרונית קטנה את הענפים העייפים והמתים למנוחתם
האחרונה. הוא היה הולך בחצר וחופר גומות , מחבר את המקומות
הרחוקים ביותר אל רשת מים מסועפת, מתכנן תכניות מתאר ומשכן
תושבים נלהבים שהיו באים ממרחקים, ממקום חשוך שמש וצפוף
אוכלוסין, אותו הם קראו, משתלת קיבוץ יגור. בדרכו בין השבילים
היה מזמזם שירים שנכלאו לדרכו  במקרה ומפיץ אותם בלי ידיעתו
בין הפרחים, וגם בדיחות רבות ידע שישרו שמחה על הכל. ומידי ערב
היה יושב על ספסל האבן תחת כליל החורש ידידו שמכבר הימים. "לא
חסר לי דבר" אמר האיש פעם, אחרי שיחה חוקרנית, אך ידידו החכם
רחש בעליו בחוסר מנוחה.

הרבה ימים חלפו והנה באחת מעונות האביב עלה וצץ לו במין הפרחים
פרח אחד, יפה, מיוחד ובולט בין אחיו, ועוד כשגרף את אדמתו משלל
הפולשים שאחזו בה וצצו ממנה לאחר הגשם, תפשה עינו את פרח זה
ונצבט ליבו. כל יתר הפרחים דיברו על הנורית האחת שצמחה מביניהם
כפרח בר וחששו וקנאה אחזה בהם. וכל אותה התקופה  התעסק בחורים
שצמחו על הבזיליקום ודיבר בקול רם על מנת להסיח את דעתו שמא
יתפתה , שמא יתן לה תשומת לב יתרה ויפגע באהבתו אל שאר הפרחים.
"יהיה זה כנראה קיץ של ממש" הרהר בקול, בשעה שניגב זיעתו.
ופרחי חד השנתיים הנהנו עם הרוח מרה.

בוקר אחד התעורר והוא עוד שקוע באחרון חלומותיו, ושם נמצא הוא
על אי רחוק אחד ובו מחסן של שעוני קוקיה מצלצלים וקומתם גדולה
משלו פי שתיים והוא לבוש ז'קט אחד מלא בכיסים ומצלמה תלויה על
צווארו ואור מבזיק חוזר ולוכד את מבטו, והוא קרב אל האור ורואה
דמות פרח יפהפה קד קדימה בצניעות ואין ספק שהוא יפה מכל פרח
אחר אשר ראה ולא יכל לטעות בו, זו היתה הנורית הביישנית שצמחה
לה בין הפרחים בגינתו. הוא יצא אל חצרו וחשב על החלום אותו חלם
כשהוא אוחז  את שתי ידיו מאחורי גבו  כמנהג אביו משכבר והוא
מסיט עלים סוררים עם רגלו מהשביל. כל היום היה הופך ומהפך עם
קלשונו את האדמה בעצבנות עד שבשעת בין הערביים ניגש אל ידידו
כליל החורש החכם והתיישב על האבן הגדולה בדומיה. "ממממ" נהם
כליל החורש , "מה קרה ואתה שקט כל כך"?, שאל. כעבור דקה ארוכה
של היסוסים השיב האיש, "יש פרח אחד, הוא יפה עבורי מכל פרח
אחר, והוא לא מרפה ממחשבתי. איך אוכל לתת לו את כל כולי בעוד
אני מפקיר את גינתי האהובה, ואיך אוכל להיות עם כל חברי כשכל
מחשבותי נודדות אליו". כליל החורש שמע ורחש מעט ואף גירד את
צמרתו ואז השיב לאיש: "נדמה לך הדבר, שאתה נאלץ לחלק את אהבתך
ולהיות אוהב פחות בכדי לתת גם פה וגם פה, אבל אתה טועה טעות
פשוטה, כי האהבה אינה ניתנת לחלוקה והיא מקור בלתי נדלה  במקום
בו אפשר לדלות אותו". "אבל איך אוכל לא לעורר את קינאת שאר
הפרחים", הוסיף ושאל, "או את קנאת הפרח האחד שאני אוהב לא יותר
ולא פחות, אלא פשוט אחרת, דבר זה אינו אפשרי. הלוואי והייתי
שני אנשים שונים וכל אחד מהם תכלית אחת הייתה לו", אך העץ רק
המהם ולא ענה שעה ארוכה עד שאסף האיש את כובעו מעל ברכיו וצעד
לעבר מיטתו עליה הוא נשכב עצוב ומלא בהרהורים עד שלאחר זמן
שנראה שארוך הוא מאד, נרדם.

בבוקר קם האיש מאוחר מהרגיל ועל השידה ראה, הנה מונח לו כובע
נוסף רקום ועדין ולא תואם כלל את עבודות הגינה. מרוב בהלה חשב
שכבר אינו זוכר דבר מהדברים שקרו אתמול ולא זוכר שהספיק לקנות
לו כובע שכזה. אמנם הוא חיבב מאד כובעים. "מוזר", אמר לעצמו
ובחן את הכובע ומדד אותו, והרי גם הכובע מתאים בצורה מוזרה
לראשו. "טוב", אמר האיש שלא שנא מתנות ויצא לבחון את אורה של
השמש תחת כסוי חדש זה. "השלום לך גברת בוגנביליה"? פתח האיש
ביוצאו מהבית. "שלום שלום" אמרה הגברת. "אינך מזהה אותי"? שאל
בתמיהה את הגברת שנהגה להשיב מדי בוקר "לא שלום בכלל", וחשב
בקול  "מוזרים הדברים הבוקר בחיי", "ומה איתך ציפור גן עדן, את
בטוח יודעת מי אני", "נעים מאד" אמרה והרימה באלגנטיות את אפה.
"מה קרה לכולם"? שאל בכעס , מבולבל היה גם ככה ולא היה לו חשק
למשחקים וכשהפנה את מבטו ראה שפרח אחד אכן הבחין בו ומיד הסיט
את עלי כותרתו בביישנות. זה היה הפרח שרצה שיבחין בו כבר זמן
רב, ועכשיו תחת כובע זה שדמה יותר לכובע של אהוב, יכל לומר לה
כל מה שרצה ולהיות כל כולו שלה כפי שחלם ואכן, חשב לפתע,
משאלתו שמתחת לעץ התגשמה. ואת כל אהבתו הוא נתן לה, אהבתו
האחרת, בשעות הערב, תחת ענפי חברו הוותיק. ועוד ביום הוא מוסיף
והולך בין חבריו עליז וטוב לב וגוזם ומספר ומתכנן ומזמזם
ומשוחח להנאתו עד רדת החשיכה.    

יום אחד וניצנים צצו לרגלי הנורית, שלושה במספר, והשמחה הייתה
גדולה, ועל השידה הופיעו כדבר קסם שלושה כובעים חדשים, שונים
בתכלית, להעניק שלוש אהבות שונות בתכלית, וכך גם סברו ילדיו עד
גיל מאוחר, שהם בנים יחידים לאהבתו של אביהם. אך לא ידעו שעוד
רבים כובעיו של האיש, כזה של בישול וכזה של תפילה , ושל טיולים
ושל טקסים וגם כזה מנופח של וועדות ומי יודע עוד כמה.
ורק לעתים נדירות כשהוא נמצא בביתו ואיש לא רואה, הוא מוריד את
כובעו ותולה אותו ליד חבריו ונח על כסאו ליד ערמת העיתונים ומי
שמצליח להגניב אליו מבט יכול לראות את האיש השליו בעולם.

עוד הרבה כובעים לו לאיש כאמור ואת מספרם המדויק לא ניתן לדעת
זאת בשל כך שכל אחד מכיר אותו תחת כובע שונה. כן, נדירים
המקרים בהם הכירו מישהו בשתי זהויות שונות ושיוכל לזהותו בכלל,
פרט לכליל החורש החכם. אך מרבה הוא לשוטט בין אחדים מאתנו,
ואפשר בוודאי למצאו מטפל ומחייה בקרבת אי אלו מאתנו בעלי
השרשים הנטועים בקרקע, ומזמזם שיר מזדמן בהלכו מפרח לפרח...
ואם יקרא בדרככם פעם איש שנראה שרק שלכם הוא והוא לובש משקפיים
גדולות על שפתיים צוחקות וידיו הטובות אינן יודעות גבול, תדעו
שזהו האיש.