דף יקר, שלום.
הייתי קורא לך יומן, אבל אתה רחוק מאוד מלהיות אחד. אני אאלץ
להסתפק בך, לבינתיים. אם אתה משוכנע שבמהלך הדיבור שלי אני
אגיד משהו כמו: "אבל מה אתה יודע, אתה בעצם רק דף", אז אתה
יכול להתחיל לשכוח מזה. אבל במקום סתם לבזבז דיו, אני אגש
לעניין. להיות מאוהב זה מסריח. אני הייתי בטוח שמרוב פחד כבר
שכחתי מה זה להיות מאוהב. אז מסתבר שלא. כמה אירוני זה, שאת כל
מה שחשוב לך לדעת על עצמך - אתה מקבל במכה. כאילו מישהו למעלה
רוצה שלא יהיה לך שום סיכוי להתמודד עם זה, גם אם תחליט שאתה
רוצה. אז הנה העובדה היומית - פחד לא מקהה רגשות, הוא רק עורם
עליהם חול. כמו שהכלבים עושים אחרי שהם מסיימים לחרבן. כשהייתי
ילד קטן, תמיד נורא אהבתי לחפור בחול. הרעיון של מה אולי יש
מתחת סקרן אותי, או משהו כזה. אני זוכר שתמיד באיזה שהוא שלב,
הייתי מגיע לחרא. למזלי, הייתי עובד עם מקלות, אז כבר חסכתי
לעצמי משהו. אבל תמיד החרא היה מסריח עדיין ותמיד היה פי כמה
יותר מבאס לגלות אותו אחרי שכבר חפרת לך בור בחול איזה חצי
שעה. ככה זה בדיוק אותו דבר עם הרגשות שלי. אלוהים. אם רק לא
הייתי מוותר עליה כבר בהתחלה. האפשרויות! זה אוכל אותי כל פעם
מחדש.
מצאתי עוד שיר שגורם לי לחשוב עליה, וזה עושה את זה כבר
שניים.
אם הייתי יכול להגיד שיש לי מומחיות כלשהי, אז הייתי אומר שזה
הרס עצמי. אני כ"כ טוב בלהרוס, שכבר סיגלתי לעצמי יכולות בניה
מדהימות. זה הכל רק כדי שיהיה לי מה להרוס. שלא יהיה לך ספק.
אם היא רק היתה מסוגלת לדעת איך אני מרגיש עכשיו. אלוהים. כבר
נמאס לי לבהות בקירות הלבנים בחדר שלי ולצייר אותה עליהם
במחשבות שלי. בניגוד לדמויות הרגילות שלי, לה יהיו עיניים.
יפות גם. כאלה שאתה יכול לבהות בהן שנים ולא להרגיש בכלל.
ככה, על הקיר הלבן שלי, עם העיניים שלה, מושלמת.