פרק ראשון.

הרופא הצמיד את צילום הרנטגן למסגרת המוארת, צקצק בלשונו ופנה
אלי, מכווצת בכסא, מבעד למשקפיים העבים.
"לצערי, הבדיקות מעלות ממצאים חשודים. ככל הנראה...", הוא עצר
לרגע, נדמה היה שמחשבותיו נודדות, או שהכלב של השכנים השתין לו
על העיתון בבוקר, לכו תדעו.
"לצערי", הוא סוף סוף המשיך את המשפט, "בתוך הראש שלך יש
מקרר".

"מקרר?" הזדקפתי. טוב, למען האמת, רק אזניי הזדקפו. אני עצמי
נותרתי בתנוחת הסלאוצ'ינג האופיינית.

"מקרר". הוא חזר על עצמו. "אבל", הוסיף, זה כבר לא תחום
ההתמחות שלנו. אני מכיר מישהו שיכול לעזור. וכמו קוסם ששולף
שפן (זה לא שפן, זאת ארנבת!), הוא הושיט לי כרטיס ביקור, בז'
כזה, עם אותיות כסופות.
"כרטיס יפה", מלמלתי ובהיתי בשורה השניה המודגשת. "פסיכיאטר".

טוב, ידעתי שזה לא יהיה כרטיס ביקור של אינסטלטור. אני צריכה
חיזוק לברגים, לא לצינורות.
לא רציתי להזניח, אז קבעתי פגישה להמשך השבוע.

ד"ר השם-לא משנה-אני-לא-אעשה-כאן-פרסומת, לא היה דומה לפרויד
כלל וכלל. גם לא היתה לו ספה כזאת, מהסרטים. היתה לו ספה של
נטוצ'י וקליניקה מעוצבת, אולי אפילו יותר מעוצבת מכרטיס
הביקור.
דברנו קצת על ענייני דיומא וגלשנו לשיחה על מה שמתחולל אצלי
במקרר.
הוא הציע לי לחפש מה יש שם, מה מפריע ומה מציק, ולצייר ציור
מתאים לפגישה בשבוע הבא.
אח"כ עשינו רורשאך, אבל בין כתם שחור בעל צורה מעגלית, לבין
כתם שחור אמורפי בעל נטייה ריבועית, היה עוד כתם דיו שחור.
בטיימינג הוליוודי הוא אמר: "זמננו תם" ואני מהרתי לפנות את
הכסא החם למטופל שבא אחרי. לא -פרויד צריך לממן את הדפסת
המהדורה ה700 של כרטיסי הביקור.

בחזרה בבית, ניסיתי לחטט במקרר. היה קשה להחליט איפה יותר
מענין, בזה בשבמטבח או בזה שאצלי שם למעלה.
למעלה, מחשבות שהתחפשו לזיתים שיחקו פינג פונג בין הדפנות,
וגרמו לי למגרנה דורסנית. תהיות על מעשיהם של צצלים מהעבר העלו
עובש, אחת מהן היתה במצב של רקבון מתקדם.
קרצפתי בכל חומרי הניקוי שעמדו לרשותי, ושוב נוכחתי לגלות
שהתקשורת עויינת והפרסומות מזייפות.
הצלחתי לגרד כמה שכבות של זוהמה ובלבול, ונרדמתי מאפיסת כוחות.