ג'ני פקמן / עצבות |
מגיע העצב לנחמני,
פוסע בצעד חרישי
ונספג אל תוכי,
ממלא מחדש
החללים שנוצרו מאז
עזיבתו.
עוטף אותי
בגלימתו
רווית הצער,
הכאב, הטירוף,
אני כה קטנה
מבין קפליה,
נותנת לו לעבור,
לחדור,
להיכנס-
טעמו בפי,
סימניו על גופי.
הוא מחבקני
כשלא נותר כבר איש,
צלילים אחרונים של
מנגינה מוכרת
מתאדים בדומיית
המוות
שלי ושלו
ובתוך הבכי שנאלם
חוזרת על דבריו,
זוכרת
שאתו לא אשאר
לבד.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|