קראו לה בת וזה הסיפור הטראגי שלה.
היא נולדה עם השם הזה, נשבעת. אבל הקטע שאני באמת צריכה להשבע
לגביו זה הקטע עם האח התאום. מבינים, במשך שנתיים בת הייתה חלק
מדואו, נחשו איך קראו לאחיה. למזלה לא היה לה שם משפחה מטורף.
היא בסך הכל הייתה חצי מהצוות "בן ובת יצחקי", אבל עדיין,
נוראי לא? בכל מקרה, לבת יצחקי היה אח תאום למשך שנתיים. אף
אחד, למעט בני ובנות משפחת יצחקי לא יודע מה קרה לבן.
התיאורייה הרווחת היא שבגיל שנתיים בת פשוט אכלה את בן, ומאז
נדמה שהיא אוכלת בשביל שניים.
אתם מבינים, בת היא פשוט מאסה יצוקה של נשיות, או של אישיות.
או פשוט שמנה.
בת למדה איתי בכיתה, במשך שנה וחצי היא ישבה לידי, אפשר לומר
שהיא פחות או יותר ישבה עלי. ולשבת שם היה היה סבל מתמשך עם
הפסקות קצרות של עינוי. זה לא שהיא לא הייתה נחמדה, והיא לא,
לשבת ליד הגוש שקורא לעצמו בת, זה לא לגמרי תענוג. נדמה היה
לפעמים שהיא מזיעה רק מעמידה, כתמי הרטיבות שלה מלאו את השולחן
הדביק ממילא. ורק לעיתים רחוקות הייתי מוצאת איים של יובש
להניח את עצמי עליהם. והיא תמיד איכשהו נגעה בי, בעיקר בקיץ,
שנדמה היה שרק לנשום עושה לה חם, תמיד התחככתי באחד מאלף קפלי
הידיים שלה. בפיזיקה למדנו על כוח המשיכה ואיך שגופים כבדים
מושכים אליהם גופים כבדים פחות. נראה לי זה הדבר היחיד שהבנתי
מהשיעור הזה.
כאמור בת לא היתה היצור הכי סוציאלי, אבל אותי היא אהבה. תהרגו
אותי, אין לי מושג למה. היא היתה מתקשרת אלי כל הזמן ומזמינה
את עצמה אלי וממלאת לי את כל הדירה בשומן שלה. לפחות היא לא
הייתה אוכלת. אם היה משהו שהערכתי אצל בת יצחקי זה את העובדה
שהיא לא אכלה מהאוכל המועט שלנו, למרות שלפעמים קלטתי אותה
מסתכלת עלי בעיניים מלאות ריר. אני באמת חושבת שהיא תיכננה
לאכול אותי כמה וכמה פעמים. אולי הייתי פוגשת שם את בן, במעי
הגס של בת. אבל אני אף פעם לא הוזמנתי אליה. ובאמת שרציתי
לבוא, כלומר,אם אני קטנה והדירה שלי פצפונת, אז הבית של בת
אמור להיות ארמון, לפחות. משפחת יצחקי הייתה טחונה בכסף, זה
היה ידוע. משהו על כספי פיצויים, עוד מהמוות של בן. רק בת
והאימא המוזרה שלה גרו שם. אבא יצחקי עזב מזמן, בעצם, גם אם לי
הייתה אישה שקוראת לילדים שלה בשמות כאלה נוראים הייתי בורחת.
תחשבו על זה, לספר כל פעם מחדש על בן ובת, שהם במקרה גם הבן
והבת שלך... אם הוא לא היה נשאר, הייתי יורה בו. מתוך רחמים.
המתת חסד קוראים לזה נראה לי. הייתי רוצה לדעת איך הבית שלה
נראה.
היא הייתה מושיבה אותי לספר לי על המחזור הראשון שלה, ואיך
בדיוק נראה כתם הדם על התחתונים המיוזעים שלה. היא סיפרה עלי
על הליחה עם הדם שהיא ירקה פעם, ועל איך נראה השבר ברגל של
איזה ילד קטן שהלכה איתו מכות. על הפעם הראשונה שהיא הזדיינה
ומה בדיוק קרה שם. ועל איך נראה הקיא שלה בדיוק אחרי שהיא מצצה
זין. והייתי מקשיבה לה, כמה שניסיתי להתעלם ולטבוע בבהיה
בשפתיים הרצחניות שלה. כמה שניסיתי, הסיפורים האלה חדרו לי
לראש. מילאו אותי בדיוק כמו שהיא מילאה את הדירה שלי. רציתי
להקיא כל פעם מחדש שהיא דפקה בדלת, כמעט שברה אותה. אני
רציתי... עשיתי... אני...
שנאתי אותה. שנאתי כל תא גוף שלה, והיו הרבה.
אין עוד כמוה.