(ראיתי את ההרס,
וראיתי את הטבח,
וידעתי שזה אכזרי,
וידעתי שזה הכרחי.
וידעתי, שאני לא אוכל לחיות עם עצמי.
וידעתי שאני מוכרח.
ושאראה כל זאת שוב.
וזו התחושה שממלאת אותי
- וזה מה שמהדהד בראשי,
בזמן שבין לבין
כשאני עוצם את עיניי
עד שאני פוקח אותן שוב)
אני הוא הקול הדק,
הממרה את הדממה.
אני הוא זעקתו של החייל האחרון,
שזחל פצוע, אך חי,
אל מתחת לערימת גופות חבריו ומפקדיו,
בשדות התהילה.
אני הוא בכיו של ילד קטן,
שנשכח מיותם בין הריסות בתי הכפר,
שראשי תושביו תלויים על חומותיו,
משופדים על חניתות,
מזכרת נצח לאכזריות בני האדם הארורים.
אני הוא פרומותיאוס,
ממרה רצון האלים,
מעניק מתת אש הידע לבני האדם.
אני הוא קאלקין הסוגר,
מהה-סאמא-אטמן כובל השדים והורג האלים,
יאמה-ראג'ה, עצמו, אל המוות והזמן,
שוכן באישון עיני השמאלית.
וכשאשלוף את חרבי
דבר לא יוותר עומד בדרכי.
אני הוא הגנרל עוטה חליפת שריון המראות,
הנלחם לנצח על זכויות הרמוסים והמדוכאים,
כנגד החוק,
כנגד המוסר,
כנגד האלים וכנגד הקרמה עצמה.
למען הצדק
תחת דגל הטוב, האור וחיי הנצח,
מאז ראשית הזמן
ועד לסופו.
אני הוא הבונה ואני המחריב.
אני הוא הראשית ואני האחרית,
אני הוא האלפה ואני האומגה.
לפני לידתי דבר לא היה
ולאחר לכתי - עומד על מקומו - דבר לא יוותר,
מלבד
קול הדממה הדקה. |