בקרוב ימלאו לי שמונה-עשרה שנה.
הורי - הורי צלחו את אש התופת באירופה, קרעו בשיניהם גדרות
תיל, חצו נהרות של דם על גשרים העשויים משברי עולמם על מנת
להגיע לציון, למסופוטמיה המובטחת. מנוחה ונחלה? קדחת. נחים רק
על משכבך, ובמקום נחלה - נח"ל. בגופם עצרו את הטנקים, בשיניים
ובציפורניים הדפו את המבקשים להרגם.
בקרוב ימלאו לי שמונה-עשרה שנה.
ודור הוריי? כשבאמריקה היפים צעדו על וושינגטון תלמידי תיכון
נפלו בתעלה, עוללים צנחו מהשמיים בתמרות עשן ואש. דור מלחמה.
עוד דור מלחמה. קל להגיד, אך קשה לקלוט את האימה של חברה
מגוייסת, את הנשים הדומעות המלקטות את שברי-עולמן, את האבות
השבורים שכל-כך הרבה כבר נלקח מהם, מאבדים את האור המועט שגירש
את החשיכה מחייהם.
בקרוב ימלאו לי שמונה-עשרה שנה.
אני עומד על גופות רבות מספור. ערמה גבוהה דייה להתחרות בכל
פסגה שוויצרית מעוטרת-שלגים. גופות עטורות מלבושים עתיקים,
הנושאות את צלקות העבדות, בתחתית. גופות לבושות חליפות
מהודרות, המלוכלכות בעקבות פרסות הסוסים מהפוגרומים. גופות
עירומים, סימני החנק מהגז עדיין ניכרים בפניהם. גופות לבושות
מדים, אוחזות נשק וגאות - אך נוראות במותן כמו כל הגופות
האחרות.
עומד על הערימה הענקית הזאת, על הר האימה המזדקר גבוה יותר מכל
ההרים סביבו, ומעליי, במקום שערי מרום הפתוחים לרווחה, במקום
מלאכים מזילי-דמעות המבקשים מחילה בזרועות פרושות, רק דממה.
דממת הכוכבים. והערימה ממשיכה וגובהת מדי יום, עם כל דיווח
צובט-לב הממהר להישכח מבלי להותיר סימן, להיטמע בזרם.
בקרוב ימלאו לי שמונה-עשרה שנה. בקרוב, כמו מרבית בני-דורי
הראויים לאזכור, אבלע אל החאקי. בקרוב אשלח גם אני להילחם
בנערים, שנשלחו להילחם בי. אולי אמות, למען אלו שמתו בעבר
ולמען אלו שימותו בעתיד. התגשמות החזון הציוני, לוחם
קשה-עיניים וגבה קומה, יהודי גאה שנולד על אדמתו שלו, הממטיר
מוות על כל הקוראים עליו תיגר, רק כדי ליפול, זקוף וגאה כשם
שהיה בחייו.
ברור ונהיר שאין פנינו מועדות אל עבר קץ הטירוף. נווה המדבר
אינו נראה באופק, ולעתים נדמה כי ה"פתרון", אותה פטה-מורגנה
הזויה, המחפשת מפלט ונודדת כגולה מעיר אירופאית אחת לעיר
אירופאית אחרת, אינה קיימת כלל. ברור ונהיר שאין מטרה, אין
חזון ואין ייעוד. אך בכל זאת, בגלל העבר ובגלל העתיד ובגלל
ערימת הגופות, קטונתי.
קטונתי מלהורות לאם שכולה להפסיק לשנוא. קטונתי מלומר לעם פצוע
ומדמם להניח את נשקו. אין לי את הזכות לעמוד מול האבלים שחייהם
נגזרו מהם, מול החולמים שעץ מציאותם נגדע, מול מחושלי המבט
וחורקי השיניים, מול גדוד אחר גדוד של חיילים בצבא ההגנה או
בצבאו של אללה, המוכנים למסור את עברם ואת עתידם ללא תמורה,
ולנזוף בהם על כך שהם מכלים את כוחם לריק. על כך שדמעותיהם
יזלגו ויתאדו על קרקע חרוכה. שהם אינם מגינים על שכניהם אלא
הורגים את עצמם.
קטונתי. איני גדול מספיק להגיד, שלא אקח בכך חלק. אין לי את
הזכות להגיד שאני מעדיף לחיות. אני קטן מכדי להפקיר את אחי
לידי גורלם, לישון בשלווה כשאחרים בולמים את האש בידיהם
החשופות. קטונתי.
גדולה עלי הטרגדיה הזאת.