תחנת אוטובוס נראית הדבר הכי משעמם בעולם. כולה עמוד עם שלט,
ולפעמים עושים טובה ושמים תחנה עם ספסלים. אבל, אם מסתכלים
ומקשיבים, תחנת אוטובוס הופכת פתאום לזירת התרחשות שבה קורים
דברים מעניינים.
כמו למשל?

תקראו! :))

תמונה ראשונה:

ראשל"צ, התחנה ליד המכללה למינהל, 17:00, פספסתי את קו 5.
ראיתי אותו מתקרב אבל הייתי עם 2שקיות מלאות ולא יכולתי לרוץ.
בעסה. הוא בא כל 25 דקות, ועכשיו צריך לשבת ולחכות. אז ישבתי
לחכות, והוצאתי בינתיים את הסנדוויץ' מהתיק ואכלתי. קראתי ספר
והסתכלתי מדי פעם אם האוטובוס מגיע. ככה עברו להם 25 דקות והנה
קו 5 מגיע. יופי. קמתי, הרמתי את השקיות, ו...
שיט!
שתיהן נקרעו לי. אוי, לא! מה יהיה? התחלתי לאסוף את הדברים,
אבל האוטובוס לא חיכה. הוא נסע לו, ואני נשארתי בתחנה עם 2
שקיות קרועות, מחזיק איכשהו את הדברים שלא יפלו, ועכשיו צריך
לחכות עוד 25 דקות.
אז חזרתי לחנות. שאלו אותי מה קרה וסיפרתי להם. הסתלבטו עלי,
החארות. חכו חכו. בחנות לקחתי שקיות חדשות, הקפדתי לארוז את
הדברים בשקיות כפולות.
חזרתי לתחנה וחיכיתי עוד 10 דקות ואז בא קו 5 והפעם עליתי
עליו. סוף סוף. זהו, הביתה.

תמונה שניה:

רימיני, איטליה, מרכז העיר, 19:00. נסעתי לקצה השני של העיר
בשביל להגיע לחנות טבע גדולה ששם אוכל לקנות אוכל ואיזה משחה
שהייתי צריך. אחרי שהצלחתי להסביר מה שאני צריך, כיוונו אותי
לתחנת קו 11. עליתי על האוטובוס, באוטובוס פגשתי 2 בחורות
חמודות, שרון וסילביה, שעזרו לי להגיע לחנות. למרבה הצער, עד
שהגענו החנות היתה סגורה. אז שרון וסילביה ליוו אותי לתחנה
וחיכו אתי לאוטובוס. דיברנו קצת, הן התעניינו מאיפה באתי ומה
אני עושה ברימיני, וסיפרתי להן. הן התלהבו ואמרו ששמעו הרבה
דברים טובים על ישראל וירצו לבקר אצלנו פעם. אמרתי להם שיש
הרבה מקומות מדהימים בארץ ששווה לטייל בהם, וצחקנו על זה שאני
אהיה המדריך שלהן. האיטלקים בדרום ובמרכז נורא נחמדים. בצפון
לא. סנובים. כשהגיע האוטובוס הופיע אבא של שרון. הוא בא לאסוף
אותן מהתחנה. הוא שאל אותן עלי והן סיפרו לו. אז הוא חייך, לחץ
לי את היד, הציג את עצמו ואמר לי שהחנות תהיה פתוחה מחר בבוקר
בשעה 9:00, והסביר לי איך להגיע ומתי לרדת. אז נפרדתי מהבנות
ועליתי על האוטובוס, חזרה למלון. ננסה שוב מחר.

תמונה שלישית:

לונדון, 5:30, כיכר פיקדילי. אחרי המפגש שלי עם מארק ישבתי
על המדרכה בתחנה וחיכיתי לאוטובוס. בינתיים הרהרתי במה שקרה
באותו לילה. הבנתי שהיה לי מפגש בלתי מתוכנן אבל מדהים, ראשון
וכנראה שגם אחרון, עם הומלס שלא הכרתי לפני זה, ועלו לי כמה
תובנות בראש, ביניהן המחשבה שזה יכול היה להיות ההיפך. יכולתי
להיות במקומו שם. הייתי די עייף והשתדלתי לא להירדם, שלא אפספס
את האוטובוס. מישהי באה בריצה לתחנה, ושאלה, מתנשפת, אם
האוטובוס לבייזווטר עבר. אמרתי שלא. היא נרגעה והדליקה סיגריה.
חמודה, דווקא  :). בעודי מריץ בראש את השיחה הגיע האוטובוס
ועלינו עליו. היא התיישבה לידי. חייכנו אחד לשני, אבל לא חשבתי
שיהיה טעם לעשות משהו. אחרי הכל אני תייר. מה כבר יכול להיות
בינינו? חוצמזה הייתי עייף, ולא היה לי כח להתחיל אתה. אז
ויתרתי. נסענו, שותקים. מדי פעם היא הגניבה לי מבט והחזרתי. זו
היתה, כמובן, הזמנה. אבל לא התכוונתי לנצל אותה. הגענו לתחנה,
וירדנו ביחד. הסתבר שהיא גרה ליד המלון. אז היא ליוותה אותי
למלון, דיברנו קצת ונפרדנו. חמודה, כבר אמרתי? אז זהו, שבכל
זאת החלטתי לא לעשות עם זה כלום. אבל זה זכרון נחמד, עד היום
:)).

תמונה רביעית:

טבריה, תחנה מרכזית, 21:00. מחכים לאוטובוס לפתח תקווה. עכשיו
חזרנו מצפת, עיר מדהימה, אחרי שעתיים נסיעה בגלל פקק עצבני
שהיה בדרך. איזו נסיעה מייבשת. הגענו לתחנה ואמרו לנו שיכול
להיות שלא יהיה אוטובוס הערב. בדיוק הטלפון צלצל. אמא שלי,
רוצה לדעת מה קורה. אמרתי לה שיכול להיות שלא יהיה אוטובוס,
ואמרתי לה שחשבתי על כמה אופציות:

-או לנסוע לחיפה ומשם הביתה (זה ייקח כמה שעות והרבה כסף ואני
מקווה להגיע בזמן לאוטובוס האחרון לפתח תקווה).

-או לקחת חדר באכסניה בטבריה ולנסוע מחר בבוקר הביתה.

ואמרתי לה שאחזור אליה עם תשובה. בינתיים הלכתי לקנות סודה,
וליד הקיוסק ישבו כמה חיילות חמודות. אחת מהן שמה עלי עין.
חייכה אלי וראיתי אותה מדברת עם החברות שלה כשהיא מסתכלת עלי.
לא ניגשתי להתחיל. קניתי את הסודה, וישבתי בתחנה לשתות ולחכות.
הסתכלתי לכיוון של החיילות, ההיא עדיין מעיפה מבט מדי פעם.
חייכתי לעצמי, מוחמא מזה שחיילת יפה מוצאת אותי מושך. יצא לי
לדבר שם עם כמה חבר'ה תרמילאים שעשו טיול בגליל. חבר'ה נחמדים.
בני עקיבא זרוקים כאלה, תרמילאים בדם. הם סיפרו לי שהם עושים
המון טיולים כאלה, כל פעם כמה ימים למקום אחר. שמחתי. רוב
הצעירים לא ממש נוסעים לטייל בארץ, אולי בטיול שנתי, וגם אז הם
עסוקים יותר בלאכול במבה ולצבוע אחד את השני בלילה מאשר ליהנות
מהארץ המדהימה שלנו. כמובן שגם להם היתה במבה, והם הציעו לי
ואני לא אומר לא לבמבה. ישבנו, אכלנו, דיברנו. הם שאלו אותי על
הטיול שעשיתי וסיפרתי להם. מסתבר שגם הם היו שם לפני 3 ימים.
הסכמנו שצפת היא מקום מדהים ומלא בשלוות נפש. וככה ישבנו
ודיברנו, ובסופו של דבר, האוטובוס כן הגיע, ב-22:40 בלילה.
שמחה גדולה. עלינו עליו כולנו והם הלכו לישון. אני שמעתי
מוזיקה. כשירדנו בפתח תקווה המלצתי להם על עוד מקומות יפים
ששווה לטייל בהם ונפרדנו. אחלה טיול היה :)).

המפגש עם מארק וההרהורים בתחנת האוטובוס מתועדים בסיפור
"לונדון חלק א'", שמופיע בדף יוצר שלי.