תרחיש מס' 1 או: "קקדומנו מס' 1"

הוא יכל לשמוע תופים בראש שלו.
תופי מארש אלימים וחוזרים על עצמם
תופים אפריקאים קטלניים ונמוכים, דופקים ומרעישים, הנה והנה
בתוך חלל הגולגולת המצומצם שלו.
רעש כמעט בלתי נסבל, רעש כמעט בלתי נתפס.
הוא הסתכל מסביבו והיה יום אביבי וציפורים צייצו ואנשים אכלו
נקניקיות בפארק.
אבל הוא שמע את כולם מתופפים במארשים ותופים אפריקאים ונוצר
רעש בלתי נתפס.
בסוף הוא לא יכל יותר, נעמד על שולחן והתחיל להשתין לכל מיני
כיוונים.
כשמאחריו באו איזה שני שוטרים עם אלות, אחד מהם הרביץ לו בראש
והשני שתה קפה, הרימו לו את המכנסיים בכל הסצינה הדי מבישה
הזאת וגררו אותו לניידת.
מאותה נקודה של תחילת הפסקה, בה גילינו את הכשרון המפוקפק הזה,
הוא לא הפסיק לשמוע תופים ולראות את השמיעה שלו.
בבית במשפט הוא הזיל ריר והתעלף, שמו אותו בכותנות עם אבזמים
מאחורי הגב.

תרחיש מס' 2 או: "קפגארס מס' 1"

"הרופאים פה כל הזמן נראים עסוקים כל כך, מתרוצצים להם ככה מצד
לצד כמו חבורה של משוגעים, ברצינות.
מה נסגר איתם?"
לפעמים אני עוצם עיניים, ואז אני כבר לא פה, ככה רץ לי בערום
עם הבלונדינית ההיא ממחלקה 7 בשדות של פרחים צהובים וסגולים,
זה בטח כל הזריקות האלה. היא דווקא די יפה, גם היא ככה כמוני,
מסוגרת טוב טוב, מזריקים לה, בטח אם לא היו תוקעים לי זריקות
הרגעה כל הזמן, או אולי אם היו מורידים לי את המסקנטייפ מהפה
אחת לכמה זמן, הייתי מדבר איתה, אני רוצה שגם לה יורידו מהפה?
או יפסיקו להזריק? או שדווקא נוח לי ככה?
כל היום מזריקים הרופאים האלה, נהנים מזה, אני  מניח...
משוגעים
רציתי לרוץ אתמול, בדיוק הייתי באיזה עולם מרוחק, באיזה מדשאה
גדולה, הרגשתי טוב וכל זה, התעוררתי, ככה די בפתאומיות, נורא
רציתי לרוץ, אבל כל מה שיצא לי מזה זה קצת זיעה בכפות הרגליים,
חליפה מחורבנת.

תרחיש מס' 3 או: "ארגו מס' 1"

ראיתי אותם בראש שלי.
יושבים שם מכורבלים בפינות.
כשאני יושב פה בפינה שחורה כזאת, ראיתי אותם בפינות בלי קירות
לבנים ואדים שעולים מחורים של ביוב והייתי חייב לעשות משהו.
אני די רגיל למראות האלה, זה לא כל כך מוזר, אני נגד זה. אבל
זה לא כל כך מוזר.
התחלתי לרוץ לעבר הבניין הגדול, כבר יכולתי לראות את שערי
הברזל, אבל ידעתי שכניסה כזאת לא הולמת אנשים במעמדי, רצתי
מסביב, תפסתי לבנה וזרקתי אותה דרך החלון, קפצתי פנימה, רוקנתי
את המכל נפט שלי על הדפקט הראשון שראיתי והצתתי אותו, אז הם
כבר התחילו לצעוק.
אז התחלתי גם אני לצעוק, רצתי לצד השני של החדר והתחלתי
להתערבב בקהל הדחוי הזה.
כמו קופים מלוכלכים רצנו מצד לצד של המסדרון, מחדר לחדר. בעוד
אנו רוקדים סביב הדפקט הבוער.
ראיתי את רצון ההקרבה בעיניו ברגע שנכנסתי לשם, ראיתי שהוא
יודע שזה לטובת הכלל ולמעשה ראיתי אותו נהנה מזה.
הפסקנו לרוץ. איש גדול בחליפה לבנה נכנס והתחיל לשחרר גז אל
תוך החדר, תוך שלוש שניות כולם היו מעולפים ואני נפלתי אל מחוץ
לחלון ששברתי.
למחרת התעוררתי, היה אור והחלטתי שאני יותר טוב מהם.

תרחיש מס' 4 או: "קפגראס מס' 2"

"ואני מדליק את המקטרת החומה שלי, שקיבלתי מסבא שלי אחרי שהוא
מת, שלא ראיתי כבר שנתיים.
ואני נשען אחורה בכיסא הנדנדה הישן שלו, על המרפסת, ויש חרקה
כזאת כמו שהוא תמיד היה משמיע.
ויש חרקה וצליל חלש של סדק חלש שנוצר ברצפה.
ואני מסתכל מסביבי על המרפסת ואני מחייך.
ילדות קטנות ובלונדיות, בנות חמש או שש, יושבות כולן על המעקה.
מפוזרות בסדר שווה, אחת לכל מטר, ברווחים של בדיוק עשר ס"מ.
כולן מחייכות אליי, ואני, אני מחייך גם.
מחייך מעל הזקן הלבן שתמיד רציתי.
ואני מסתכל למטה על הזין שלי, כי אני לובש רק חולצה
והילדות, הילדות מסתכלות גם".

תרחיש מס' 5 או: "ארגו מס' 2" או "קקדומנו מס' 2"

"עורו קומו! נבלות!
אתם מקולקלים! מקולקלים אני אומר לכם!" רעש של דפיקות על
פחים.
"כולכם מגעילים אותי! האימהות שלכם לא עשו שום דבר נכון! אתם
דפוקים ורקובים מהעצם עד לעצם!" רעשים קלים של בכי. אנשים
נשברים.
"אבל יותר מהכל, אתם אנשים מקולקלים, אנשים שלא צריך אותם,
אנשים שהם נטל! מקולקלים!" צעקות מתגברות. אנשים יוצאים
משליטה. מנסים/רוצים שישמעו את הכאב שלהם.
"אין בכם את הכבוד המינימלי אפילו לפטר את עצמם, אתם לא אנשים,
תכירו בזה, וכאלו, אין לכם סיבה לחיות! אתם חסרי תועלת וחסרי
מעש! תעזרו לכם בכך שתעזרו לאוכלוסייה להיפטר ממכם!"
בזה המטיף סיים את הלילה, שבר חלון וברח.
אחרי זה כולנו חזרנו לחיות/לישון. איזה מישהו עקר את המיטה שלו
מהמקום והצית אותה, הוא אמר שככה הוא יסבול, הוא מפחד להרוג.