[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ענת אבישר
/
ליה. משהו ירוק.

הקור של הבוקר הראשון הציף את המטבח הקטן. שיערה הערמוני נשפך
במלוא נוכחותו על הכתפיים שלצידי. על צווארה ניכרו עדיין
נשיקות הלילות הקודמים. אולי נשיכות, בעצם. קמתי לאט, נזהר שלא
להטריד את השלווה. פניה בגרו כל כך, ללא החיוך עליהן.
הדלקתי את הקומקום החשמלי. בטני צימררה שוב. הובסתי בקרב הזה
כל כך הרבה פעמים, כנגד פרפרי ההתרגשות הקבועים. כששבתי
לשולחן, היא כבר הדביקה את החיוך לכבוד אמא שלי, אם כי עדיין
ראו את התפרים בקצוות.
"בוקר טוב, מתוק." חייכה אליי עצוב.
"בוקר מצויין, ליה." עניתי בשקט. "קפוא כאן." נתתי לה את אחת
הכוסות. סגרתי חלונות והדלקתי את התנור, מתפנה להביט בעיניה.
עדיין פחד. לא פלא שכל כך קר כאן.
אמא תגיע למטבח בעוד רגע ולא תראה דבר מכל זה. עוד יום חדש
מתחיל.



אתמול בלילה שמעתי אותו אומר "את חושבת שלפני חמש שנים היית
משהו בכלל? אני עשיתי אותך." זה נאמר מאוחר מדי, כמובן. הוא
היה צריך לומר את זה לפני חמש שנים, כשהיא לא סמכה עליו עדיין.
הוא רק החליט לשתוק מול החיוך המהמם של אחותי הגדולה.
"האגו שלך מרגיש יותר טוב?" אחותי הצליפה בו.
הוא קם, אסף את המפתחות מהשולחן. לא מביט בה.
"אל תלך." קולה קטנטן. כמעט שלא שמעתי אותה. הוא נשאר.
ואני חושב על נירית מהכיתה המקבילה, מקווה שאסף לא עושה לה
דברים כאלה.
לפעמים נדמה לי שרק אני קולט את ההתכווצויות שלה ממנו. אוסף
אותן, גונב רגע שלה ממנה.



"הבן שלך רגיש מאוד,"אורנה היועצת חייכה לאמא שלי.
"כן, אני יודעת. עידודי שלנו הוא ילד מאוד מיוחד." אמא מחבקת
אותי ואני מרגיש מפגר. יום הורים.
"אני חושבת שיהיה לו טוב אם ננסה להעביר אותו למסגרת אחרת."
אורנה לקחה אוויר, לא קל לייעץ. "הוא מתמודד עם המון קשיים
כאן. אולי רצוי שבשנה הבאה יעבור למקום שבו יוכל לקבל טיפול
אישי יותר."
"מה זאת אומרת מסגרת אחרת? למה את מתכוונת?" אמא נפגעה בשם
הנורמליות.
"היא מתכוונת, אמא, שאני משוגע. זה מה שהיא אומרת." אמרתי
בזעם.  "ואני לא עובר מכאן. לא מסכים." יצאתי מהחדר.
שימותו כולם.



ירדתי למטה לחצר. סיגרייה. מה הם חושבים לעצמם. למה דווקא לי
זה חייב לקרות. כאילו לא מספיק כבר, בואו נוסיף עוד. אני הרי
אשתוק גם את זה בסוף, כמו תמיד.  
החצר ריקה וחשוכה. בפינה הימנית, ליד המדרגות ראיתי משהו זז,
חבוי מאחורי השיח. התקרבתי. , בטח חתול או משהו. אבל מאחורי
השיח, היא ישבה על המדרגה, בוכה. משהו ירוק, מכונף, קטן מאוד.
אבל ללא ספק, חמוד לאללה.
"היי, את. מה קרה?" אני מתקרב קצת.
היא המשיכה לבכות כמו לא שמעה.
"את בסדר?"
"אתה לא רואה שלא?" קולה כל כך צלול, שלרגע נרתעתי.
"מה קרה לך?"
"אתה רואה אותי, נכון?" היא הסתכלה עלי בזעף.
"כן."
"אז אחרים לא. זה מה שקרה."
"אהה."
שנינו שותקים לרגע.
"רוצה סיגריה?" אני מציע.
חיוך קטע לה את הבכי. "אני לא אמורה לעשן, אבל מצד שני, אתה גם
לא אמור לראות אותי." היא הדליקה לעצמה סיגריה ושיכלה רגליים
יפות.
"אני עידו." השווצתי עם הזיפו בהדלקה.
"תודה עידו." היא לקחה שאיפה ושחררה לאט.
"איך זה שאתה רואה אותי?" תבעה פתאום.
"אני לא יודע." בבת אחת נעשיתי נבוך. ידיים בכיסים. היא הזמינה
אותי לשבת. היא הריחה ריח חמים של אורנים ואיצטרובלים. ריח
חורפי.
"אתה רואה עוד דברים?" היא הנמיכה את הקול, כאילו האוייב
מאזין.
"אני מרגיש בעיקר. כולם אומרים שזה לא ממש נורמלי." התחלתי
לצחוק." לכי תדעי, אני מחלק סיגריות לטינקרבל עם כנפיים. אני
כנראה באמת משוגע."
"אתה לא משוגע." היא אמרה בתקיפות. "כולם יכולים לראות אותי,
הם פשוט לא רואים אותי."
"למה זה?"
"למה הם לא רואים אותך?" היא הסתכלה לי עמוק בעיניים.





"אתה בטוח שזה יהיה בסדר, שאני אבוא ככה?" היא שאלה, עצבנית.
"לא, יותר טוב יהיה להשאיר אותך בגשם במחששה של בית הספר."
צחקתי.
עיניה החומות חייכו לרגע. אור קטן. החצאית הירוקה התרוממה גבוה
מדי מהרוח הקרה, חושפת ירכיים לבנות מדהימות. היא נרעדה
והתלבטה שוב, "אני לא לבושה לפגוש הורים."
הסתכלתי על השעון. שמונה בערב. החדשות כבר יבלעו אותם. לא תהיה
בעיה. כשנגיע לחדר שלי, אתן לה איזה משהו חם ללבוש. יהיה בסדר,
הם ידחיקו ממילא את הכנפיים.
"הם יראו חדשות כשנגיע. יהיה בסדר."
"טוב.אני לא רוצה שהם יחטטו לנו." היא השתתקה, והעיניים שלה
הסתקרנו מכל פינה. היא כבר דיברה באנחנו, חייכתי לעצמי.



עברנו את המומיות החדשותיות בסלון.
החדר שלי היה בלאגן אטומי כרגיל.
היא הסיטה את הבגדים מעט והתיישבה על המיטה. "את רוצה לשתות
משהו?" היא נענעה בראשה.
"רוצה משהו חם יותר ללבוש? שאדליק תנור?" היא חייכה והנהנה.
נתתי לה טריינינג אפור. זה עם הרוכסן, שאני אוהב כי יש לו
כיסים ענקיים. היא נראתה אפילו יותר קטנה.
"בואי, את צריכה לאכול משהו."
היא קמה, נתנה לי יד והלכנו למטבח..
טיגנתי שתי חביתות ופרסתי קצת לחם. היא ישבה ליד השולחן,
מחזיקה כוס תה ונראתה מנותקת.
"את בסדר?"
"כן," היא הנהנה והביטה אל תוך עיניי. עם חיוך מתוק. "זה פשוט
שאתה דואג לי."
חייכתי. חמימות מילאה לי את הבטן. התיישבנו לאכול.
"בן כמה אתה, עידו?" היא דיברה בלחש.  
"שבע עשרה. ואת?"
"שש עשרה, קצת פחות." היא חייכה, "השמיניסט עם החמשושית, כמה
קלישאה."
מזגתי לה מיץ. "אני בי"א, מהגדולים," תיקנתי אותה. "ושכחתי
לשאול איך קוראים לך, וזה לא מאוד קלישאה."
היא צחקה. "דווקא כן. לא אמרתי לך? מתאים לי לבוא למישהו הביתה
ולא לומר."היא נעמדה והושיטה יד, "ליה. נעים מאוד."קמתי ולחצתי
את היד, נוגע בה בפעם הראשונה. חם ורך. לא שאלתי למה לא שבה
הביתה. בית זה מקום כזה שנמצא בתרמיל גב, בין הכנפיים שלה, גם
אם היא ישנה איפשהו עם הורים גנריים כלשהם. לפחות הלילה, אני
אשמור שיהיה לה חם. לפחות הלילה.



"יש לי אוסף נרות בתיק. רוצה לראות?" שאלה אותי החיכנית
המכונפת, חייכתי חזרה, "כאילו שאני יכול לסרב לאחת עם כנפיים."

היא התירה את הקשר  והראתה לי מה ששכב מתחת לספרים. היו שם
עשרות נרות מכל הצורות והצבעים.היא הסבירה שהיא לוקחת אותם
איתה כי הם "גחליליות לילה פרטיות משלה". העולם שלה היה מלא
אור וקסם. לא יכולתי שלא לאהוב אותה עוד בכל רגע. רציתי לעטוף
אותה, ולהאכיל אותה דברים מתוקים ומלאי צבע וטעם. סלט פירות עם
מלא תפוזים ועוגיות ג'ינג'ר. במקום זה הבאתי לנו שוקו חם,
"כמו ילדים בגן עשית לי!," היא התלהבה. "יו, בוא. אני אלמד
אותך לנצח בדוקים. אני אלופה ושתקן כמוך בטוח לא יודע." היא
צדקה, ולימדה אותי דוקים. בכל פעם שהרסתי את המבנה היא צחקה
ולימדה אותי איך לאחוז בעדינות את המוט הקטן, כך שלא אעיף את
כל הערימה. בכל פעם שנגעה בי, תומכת בידי שלא תהרוס, עברה בי
צמרמורת רכה מהבטן לראש. הייתי צריך את כל כוח הרצון לא לנשק
אותה תכף ומיד. אבל ידעתי שזה יבהיל אותה, למרות שהיא תנסה
להסתיר את חוסר הניסיון. עצרתי ושיחקתי איתה דוקים. ושמתי את
"הנסיכה הקסומה", שתצחק מאיניגו. אחרי חצי סרט היא נרדמה על
השטיח.
הרמתי אותה למיטה. היא התכרבלה בחיקי והמשיכה לישון. גל של
כפור עבר בי, מפתיע. בקושי שלטתי בעצמי, כמה יפהפיה היא. שכבתי
ער שעות, לומד את המקומות שבהם האור משחק עם הצל על פניה
הישנות. נושם את ריחה החורפי, העמוק. היא פיזרה אבק פיות על כל
המיטה שלי ולרגע הרגשתי שאני עף.
שיחקנו דוקים. זו אהבת אמת, זה לא קורה כל יום.



הלכנו יחד לבית הספר ונפרדנו בשער בחיוכים נבוכים שלה ודאגה
כנה שלי.  לא ראיתי אותה כל היום. בחזרה מבית הספר, אספה אותי
אחותי הגדולה, אחרי יום שלם של חיפושי עבודה. על פניה ניכרו
הדמעות עדיין. קשה לה ורע לה.
"היי עידודי. מה שלומך?" היא שאלה במתיקות ונהגה לאט בגשם
השוטף את הירידה הגדולה.
"אני בסדר. מה שלום ערן?" שאלתי, מביט במתווי הדמעות על
לחייה.
"יהיה טוב." היא חייכה מזויף שוב.
לא התאפקתי יותר. "אולי תעזבי אותו?" לחשתי לה.
שרון הביטה בי בהלם. מזל שהיה אדום ברמזור, כי אחרת היינו
עושים תאונה.
"למה, עידודי? אתה לא אוהב אותו?" היא שאלה, מתקתקה.
"לא." עניתי, תקיף. "וגם את לא."
היא שתקה כל הדרך. כשעצרנו ליד הבית, היא התירה את החגורה
והסתובבה אליי מהר.
"תקשיב, חתיכת מטורף. זה שאמא ואבא עדינים זה רק כי הם בטוחים
שאתה חולה נפש ותתפרק להם. אני מזהירה אותך," היא הסתכלה בי
חזק, "תפוס מרחק ממני ומהחיים שלי. אתה לא יודע עלי שום דבר
ואני לא צריכה את הדעות שלך." עיניי נעצמו. טריקת דלת.
צפתי על הדמעות עד החדר ונעלתי את הדלת.



בלילה, כשהמומיות הלכו לישון ומכשפת אחר הצהריים צרחה על החבר
שלה בטלפון, הלכתי לגן השעשועים של ליה. הדמעות התגלגלו
והתערבלו בגשם. נתתי לו לשטוף את כולם ממני. המגלשה נצצה באור
הפנסים הכתום, זהרורי מים מחדשים את הפלסטיק הצרוב. הדלקתי
סיגרייה וראיתי אותה פתאום. יושבת על הספסל. רטובה לגמרי,
כנפיים קמוטות.
"ליה?"
"היי עידודי." היא מחתה את הדמעות וחייכה אליי, עצוב.
"את רוצה לישון אצלי?" שאלתי את הפיה הרטובה של חיי ובאתי
אליה, קרוב קרוב.
"כן, בבקשה." היא קמה.



הפעם היא לא ביקשה שאסתובב. היא היתה חלשה מכדי שתתפשט או
תתלבש בעצמה. הדלקתי תנור. הסרתי מעליה את הבגדים הירוקים
הרטובים. זוג הכנפיים צנח לרצפה ביחד עם הגופיה הדקיקה. היו לה
סימנים מהחיים בבית שלא היה לה, שהתכוונתי לנשק. נגעתי בצלקות
באצבע בעדינות. היא רעדה, קפואה כל כך. "אל תדאג," היא אמרה.
"זה לא כואב, זה רק מכוער." היא שיקרה.
הרמתי את העיניים אליה. "ליה, את יפהפיה. יותר לא יהיו כאלה."
היא התפרקה לי בידיים, ללא יכולת לדבר, אבל לא נותנת לעצמה
לבכות. כל מה שיכולתי לעשות זה לחבק.
כיסיתי אותה היטב בשמיכת צמר. הנחתי את הבגדים הרטובים על
הכיסא, מול התנור. "אתה גם רטוב כולך." לא שמתי לב בכלל.
התפשטתי במהירות, התעטפתי בשמיכה שלי והתיישבתי לידה. עיניה
היו עצובות.
"תחייכי." ביקשתי.
"למה?" היא שאלה ועיניה הושפלו אל בין ידיה. "מה טוב לי."
"כי חם לך עכשיו." עניתי, מצמיד אותה חזק אליי, בלי נשימה. "כי
את כאן, איתי."
היא הרימה את עיניה הגדולות אליי. סימני הדמעות נראו לא
שייכים.
"ואתה רוצה אותי איתך כאן? אני לא מעיקה עליך?" לחשה.
הדופק השתולל, מעיף מכתפיי את השמיכה. ליטפתי את לחייה, נזהר
שלא לשבור את מרקם החרסינה שלה. "את צריכה לשאול בכלל?"
"זה לא סתם טוב לב שאני מנצלת לעוד לילה?" היא שאלה בחשש,
והאור הקטן בעיניה דיבר הפוך.
הסתכלתי לה עמוק בעיניים, נותן לה להבין לבד. להתקרב מעצמה.
היא קרנה. אבק פיות שוב מילא את החדר והריח החורפי המטמטם שלה
פיצץ לי הנחיריים. היא התקרבה אלי, נשענה על כתפי, בשקע
הצוואר.
פחדתי נורא להכאיב לה, להפחיד אותה, לשבור משהו מהרכות הזו.
"אני יכול לנשק אותך, ליה?" לחשתי לה.
"אתה צריך לשאול בכלל?" היא נצמדה אליי, רכה כמו חלום.



בתשע בערב, על שולי השטיח בחדר שלי, דלקו עשרות נרות. הם הקיפו
את המיטה, ליה הקיפה אותי, מעגלי אור שנסגרו מעלי ומתחתיי
ובתוכי.
אחרי שעתיים למדתי איך העור שלה אוהב להתלטף. היא צימררה
מעליי, תנועותיה כישוף.
בשעה השלישית ישבנו בין הנרות, התה החם עובר בינינו, כמו היה
משקה טקסי.
"אני רוצה שנרקוד יחד, בעירום מוחלט." היא לחשה לי ורקדנו, לחי
אל לחי.
אחרי עוד שעתיים למדתי איך היא אוהבת לגעת.
בשעה השישית דיברנו חצי מהזמן, צוחקים רכות. צער הפך לכמיהה
בעיניה והיא לחשה לי, "בוא."
כל מה שבא אחר כך הוא רכות. אני לא יודע מתי הפסקנו אבל בשמונה
בבוקר יצאנו יחד לבית הספר.
אפילו אמא שלי שמה לב שמשהו קורה.
"איך ישנתם, עידודי?"
שנינו צחקנו. "מצויין, אמא של עידו." ליה ענתה. אמא הסמיקה.



כל לילה אני מרגיש ריח אורן, כשאני נוגע בשולי השטיח.
את הכנפיים מעולם לא החזרתי לה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"מעולם, בכל
ההיסטוריה של
העימות בין בני
אדם, לא היו
רבים כל-כך
חייבים הרבה
כל-כך, למעט
כל-כך"









וינסטון
צ'רצ'יל, כמובן.


מי חשבתם? רק
סקס ופדופילים
וחרקים בראש
שלכם?
תתבגרו.


תרומה לבמה




בבמה מאז 1/3/04 14:26
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ענת אבישר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה