ביום הראשון התחלתי לגסוס.
אפרפר כזה, היום הראשון ההוא, דהוי מחמת הספק.
ואיך שלא יהיה ספק? אדם מתחיל בתהליך האחרון שיעבור בחייו.
חיים שלמים בשחור ולבן, וביום הראשון התחלתי לגסוס באפור,
התפללתי לקצת גיוון במשך שנים.
הוא הגיע נושא מחיר, או שמחירו נשא אותו.
הקשיבי לי, מזכירה אלקטרונית, אני מדבר אליך דברים אחרונים
וכדאי לך שתשקטי.
לעצמי אני משאיר הכל, מאחורי איני מותיר כלום לאנושות ולחברים
בה המשוכנעים בקרבתם אליי.
את חיי שבהכרה העברתי בניהם ולמדתי אותם, ולא נותר לי אלא
להשאיר להם אמרה אחת מזוויעה בפשוטה ביחס לסוף. אתכם אני שונא
יותר מכל, ס"מ ספורים מגופכם למדתי אתכם במשך התקופה
השחורה-לבנה ולדאבוני אתם חלאות האדם מהסוג הנחות ביותר, לרגע
לא הרהרתם בי והנה עכשיו אני מת.
שוב סתרתי עצמי והותרתי להם משהו מאחורה למרות ובגלל הצהרות
קודמות.
מהאפור הראשון מילאתי עצמי בסתירות, מהרגע בו לחצתי על כפתורך,
מזכירה אלקטרונית ארורה, נתמלאתי בקונפליקטים פנימיים בנאליים,
משפטי פסקו להיות משפטים ונהיו לדגלים קטנים של חוסר הבהירות
שקינן בי בכל אותה תקופה של קווי מתאר ברורים שחורים שתחמו
צורות מוגדרות וגיאומטריות בצבע לבן.
לפרקים, מזכירה אלקטרונית, חוזרות לי בראש סצנות מימים שלפני
היום הראשון, אני יושב בבית קפה בחברת אחד מחברי האנושות שאת
רשעותו למדתי מקרוב, ואנחנו מדברים על אמנות פוליטית.
אני משלם את החשבון ואני מרגיש שבעל המסעדה חי על חשבוני, אני
מרגיש שלולא היית קיים ורעב ובמקום לא היו נעליים לרגלי בניו
ובנותיו וזה גורם לי להרגיש טוב, בעודי מספק לו כספים בעד
מזון.
הסצינות האלה, הפרגמנטים של האמת והפשטות מדגדגות לי באחורי
צווארי. זכור לי במיוחד היום בו ביקרתי לראשונה בבית הלבן
הגדול.
נתקלו קצות אצבעותיי בשפת המדרכה, נחבטתי בה ודם שחור תחום
בקווי מתאר לבנים הרחיב את צורתי הלבנה תחומה בקו שחור לכדי
צורה וכתם על אספלט התעשייה.
בבית הלבן החזירוני לכדי צורתי התחומה המקורית, היום זכור לי
כי התרשמתי מהעובדה שאני מניח נעליים על צאצאי האנשים המוכשרים
האלה שידעו איך לתחום אותי. היה זה כמו קסם, מאות אנשים באובדן
צורתם ובשחורם מובילים אל תוך מבנה אחד לבן ויוצאים ממנו
כפרגמנטים מקירותיו, תחומים היטב.
באפור הספקני הזה, גם הקווים התוחמים כבר דהו. איני נפרד מכם
עכשיו אלא עוזב את העולם המחפיר הזה ומתעד עזבוני כסתירה
נוספת, ביומי הראשון גם נגמרתי, רשמי זאת מזכירה, בכותבי את
דברי הימים שלי גם למדתי את מלאכת הכתיבה. |
